סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל התחיל בקליק

מרד ליום אחד
לפני 16 שנים. 8 בנובמבר 2008 בשעה 18:19

נכנסתי לחדר בבית החולים
אני מוצאת את חברתי שוכבת לצידו של בעלה
מחבקת אותו
הגב שלה הופנה אלי ולא ראיתי את פניה.
התקרבתי
אמרתי שלום בחיוך גדול ומיהרתי להוציא את האוכל הטעים שהבאתי להם.
חברתי הסתובבה
העיניים שלה היו אדומות ונפוחות מבכי
עצרתי את החיוך שלי
נאלמתי דום
היא ?
החברה החזקה הזו שלי
האישה האסרטיבית
המנהלת את כולם
המחליטה בשביל כולם
היא שלפני כמה חודשים כשבעלי אושפז בבי"ח אירגנה לי הכל
תמכה בי ונתנה לי המון כוחות נפשיים
היא בוכה?
יכול להיות שזה מציאותי?
אני עומדת מולה ורואה לפני שבר כלי רפוי ובוכה?
התיישבתי לידם
חיבקתי אותה
חברתי מחתה עוד כמה דמעות מפניה והחלה לספר....
ההמשך יבוא מחר והוא מזעזע....

משפיל ומנצל - אחרי הכל - כולנו אנשים.
חזקים כחלשים כולנו בנויים מאותם אבני יסוד.

מאחל רק טוב לחברה שלך ולבעלה....
לפני 16 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - היי משפיל
כמה שאתה צודק
אחרי שתקרא מחר מה קרה שם בדיוק תבין כמה השבר גדול
נחמד לראותך בבלוגי מקוה שתשוב :)
לפני 16 שנים
ניני - המון בריאות לכולכם שם ובכלל.

כן, אנחנו בני האדם של כך שבירים...
אנחנו יכולים לתכנן את העתיד,
אבל הגורל מזמן לנו בדרך דברים נוספים,
כאלה ואחרים.

חיבוק גדול לחיזוק.
<<<}{}{>>>
לפני 16 שנים
*מנגינה*{התווים שלו} - ניני מקסימה תודה על המילים החמות
הם חברים טובים שלנו
אני מאוד דואגת לבעלה ולא יכולה לראות אותה ככה בשיברונה ( פרטים מחר)
תודה על החיזוקים ואיזה כייף לקבל חיבוק }}{{
לפני 16 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י