אתמול בלילה
השעה 1 אחר חצות
בילינו במסיבת חנוכה באזור המרכז ואנו בדרכינו חזרה לצפון.
מתחילה לנסוע... טיפטופים קלים של גשם.
מפעילה מגבים פותחת את החימום במכונית שמה מוזיקה טובה ולדרך...
כביש החוף איזור נתניה
הגשם ניתך בעוז טיפות כבדות, גושי ברד
המגבים עובדים בפול טיים גו'ב ולא עושים את עבודתם ביעילות
מסביב הכל ערפל.
מפשיר האדים לא מצליח לנקז את כל האדים המצטברים על החלון.
אני לא רואה כלום
מנסה לנחש את מסלול הכביש וממשיכה לנסוע
החסרתי כמה פעימות
בני שיושב לידי מנסה לעודד אותי...
אמא סעי לפי עיני החתול תסתכלי רק עליהם.
מנסה להשאר בנתיב לעקוב אחרי הכביש
לא רואים את פסי ההפרדה.
מכוניות חולפות ונוסעות מהר, איך הם מסוגלים להרביץ כזו מהירות בראות לקויה שכזו?
שלא יספרו לי שהם רואים טוב ממני, הערפל כבד.
המשכתי בנסיעה, בני עוזר למפשיר האדים ומנקה את החלון.
ביתי מאחורה מבינה את הלחץ ובוכה.
חלפנו על פני שתי מכוניות שהחליקו והתנגשו בינהם, אמבולנס, ניידת ודם על הכביש.
שימשיכו לנסוע מהר שיראו לכולם שהם מלכי הכביש ושום ערפל לא ירתיע אותם.
אותי הוא הכניע
אחרי עוד נסיעה קצרה הרגשתי שאני לא יכולה יותר.
השתדלתי להתקרב לתחנת דלק ועצרתי בצד.
חייבת לנשום שניה, לנוח רגע מהנסיעה המטורפת הזו.
באיזור אור עקיבא יש כנראה ניקוז של כל העננים מהצפון
בחלק הזה הגשמים תמיד עזים ביותר.
ואנו ככה בעיצומה של הסערה חונים בצד הדרך...
חמש דקות עברו
החלטתי להמשיך בנסיעה
הרי לא נוכל להשאר שם כל הלילה
בוםםםםםםםםםםםםםםםםםם
הרגשנו טלטלה עזה
נזרקתי קדימה הפנים שלי נחבטו בהגה
אלפית שניה
אני מתרוממת וצורחת את השם של ביתי
תודה לאל היא שכבה על הכסא האחורי ולא נפגעה בכלל
בני נחבט בראשו אבל ראיתי שהוא בסדר.
הרגשתי שאני מדממת מאף.
עצרתי את הדימום
הייתי מעט מסוחררת מעצמת החבטה ומכל הארוע.
הצצתי הצידה וראיתי מכונית קטנה שכנראה לא ראתה את שולי הכביש
ונכנסה בנו מהצד שלי.
ראשה של הנהגת היה שמוט.
ביד אחת המשכתי לעצור את הדם מאפי וביד השניה זינקתי לעזור לה.
ראיתי שבני הקדים אותי וכבר היה לידה בנסיון לברר מה קרה לה.
בנתיים עצרו עוד כמה רכבים ושמעתי את סירנת האמבולנס שהגיע אלינו.
הנהגת פונתה לבי"ח על גבי אלונקה
היא לא נראתה טוב אבל מעבר לזה אני לא יודעת כלום לגביה.
פרמדיק בדק אותי. חוץ מהדימום באף הייתי בסדר
ביתי היתה מבוהלת אבל לא נפגעה
בני למרות כאבי הראש היה גיבור ותיפקד מעולה.
חצי שעה חלפה
האמבולנס נסע לדרכו עם הפצועה.
קשרנו איך שהוא את מראת הצד שלי שנפגעה
הגשם התחשב ונחלש מאוד.
נשמתי עמוק ובעידוד גדול של בני הגבר המקסים הזה המשכנו הביתה.
מיותר לציין שגם כשהכל עבר וכולנו מתחת לפוך היה קשה להרדם.
היום מחכה לי אימות פרטים עם הביטוח ובילוי במוסך.
הרכב יתוקן
גם השריטה על אפי תגליד
אבל מה שנשאר בפנים ילווה אותי עוד ימים רבים.
יש רגעים שלומדים להעריך את החיים, אמש בשעות הקטנות של הלילה
למדתי!
לפני 15 שנים. 25 בדצמבר 2008 בשעה 7:42
