הכל התחיל בקליק

בוקר
נשארתי לבד בבית
חיממתי את החדר וצללתי לאמבט מלטף של בוקר
התמרחתי בקרם החושני שלי
הדקות חולפות
עוד מעט 10 בבוקר ואני יוצאת ליום הגדול שלי
לבשתי חליפה שחורה
נעלתי מגף לבן
פידור אחרון ואני עומדת לצאת
לא חושבת על כלום
לא רוצה להתרגש יותר מידי
לא רוצה להרגיש את הפרפרים שחובטים בתוכי
מפגינה אדישות סמויה
צילצול טלפון
ביתי המתוקה על הקו
אופס זה הולך להיות לא טוב
" אמא אני לא מרגישה טוב, המורה אומרת שיש לי חום"
חום? מה פתאום חום? היא היתה בסדר גמור בבוקר כשהלכה לביה"ס...
אני איתה על הקו ובתוכי מתרוצצות מחשבות קדחניות
ברור לי מה הולך לקרות היום.
" את רוצה לבוא הביתה?"
" כן המורה אומרת שאני לא מרגישה טוב"
אתם מבינים, המורה אומרת שהיא לא מרגישה טוב.
" אוקי מתוקה אני בבית בואי"
עשר דקות והיא מתייצבת בבית
מדדתי לה חום , כמו שחשבתי הכל בסדר
קצת כואב לה הראש
ישבה לאכול בתאבון גדול , נו תודה לאל שזה כך.
הטלויזיה פתוחה והיא יושבת וצופה
לא רוצה לשכב
לא רוצה לנוח
שום תלונה
מידי פעם שואלת אותי על המצב בדרום על הטילים שנופלים
בודקת אם זה מספיק רחוק מאיזור הצפון בו אנו גרים.
אתם מבינים מה קורה כאן
ביתי כנראה בסוג של דילייט מהמצב ונזכרה במלחמת לבנון השניה אותה הרגשנו חזק חזק עלינו.
הפחדים גרמו לכאבי ראש
והמורה
במקום לנסות להיות קצת יותר מבינה, העדיפה להסב זאת על חום,
( לכל הרוחות מאיפה היא הביאה את זה)
להגיד לביתי להתקשר הביתה ולשלוח אותה לטיפול שלי.
איפה הרגישות?
האם מורה מגלה עד כדי כך אטימות ולא מקשיבה לילדה?
אני כועסת
קודם כל על חוסר היחס מצד המורה
ומעבר לזה
כל התיכנון של היום המיוחד בוטל
כל ההתרגשות שלי
כל הציפיה
ההשתוקקות שלי אליך...
הכל ירד לטימיון
האדון שלי היה הכי מדהים, כהרגלו
בקולו המלטף הרגיע אותי ובקול השני פקד עלי לא להרגיש תיסכול בגלל זה
שנינו מבינים שהמשפחה עומדת בעדיפות מעל הכל
ובכל זאת
מנשקת את ביתי
אוהבת אותה מאוד
אבל לא יכולה להתנתק מהאכזבה שפוקדת אותי.
)-:>