חוויות מיום הפעילות בשדרות:
"צבע אדום, נא להכנס למרחבים מוגנים... צבע אדום, צבע אדום..."
זו קבלת הפנים שקידמה אותנו בשעות הצהרים
עת הגעתי עם צוות המתנ"ס" בניידת הפעילות, לשדרות.
הרחוב שהיה הומה אנשים התרוקן בשניות
הם כל כך מיומנים בשיגרה הלחוצה הזו.
החננו בצד וכבר שמענו אנשים קוראים "בואו יש פה מיקלט"
אנחנו מצטופפים בפנים עם עוד אזרחים נפלאים ומיד בוםםםםםםםם
אישה עם שביס ממלמלת "תודה לאל זה ניגמר"
איש אחר ניגש אלינו ודאג להרגיע " זה כל היום ככה אל תדאגו אלוהים שומר עלינו"
לא התרגשתי במיוחד , אני זוכרת את הקולות והלחץ עוד מימי מלחמת לבנון השניה
אבל איך שהגעתי כבר להתעטף בצבע האדום? לא ממש הייתי מוכנה לזה.
חמש דקות חלפו ואנו בחזרה במיניבוס עם עוד כמה בני נוער
שרצו מאוד לבוא איתנו למקלט המרכזי לראות את הפעילות.
היעד שלנו המיקלט המרכזי של המתנ"ס שימי המלחמה הפכו אותו לאולם ארועים.
כיסאות מסודרים בשורה מאויישים באנשים מכל הגילאים.
הילדים יושבים קדימה על מיזרנים
במה מעץ מקדימה.
לפני חצי שעה הסתיימה כאן הופעה של חנה לסלאו
וכעת תורינו.
ברגע שעליתי על הבמה להנחות את הארוע ידעתי שאני ממש לא רוצה להשאיר את כולם מקובעים ככה בכיסאות ומצפים להופעה שלנו
לנו היו תכניות אחרות
השארתי את המיקרופון בצד ודיברתי בקול רם בצורה הכי טבעית
"צהרים מלאי שמש לכולם"
ירדתי מהבמה ליטפתי זקנה חביבה מקומטת כולה שישבה בשורה ראשונה
" שלום סבתל'ה"
הרבה ילדים ניסו לגעת בי כאילו אני איזו שחקנית מפורסמת 😄
ניגשתי לגבר שנראה מסוקס למדי
" אותך אני רוצה מולי כל ההופעה"
זהו קניתי אותו, הוא כבר ישתף פעולה!
עוד קצת פלירטוטים וצחוקים וכולם כבר משוחררים.
אחד הנערים מלהקת הייצוג שלי התפרץ לפתע
" המורה החלטנו שלא מתאים לנו להופיע כאן"
אני מתבוננת בו עם פרצוף מופתע לחלוטין
" סליחה"?????
" אני אומר לך שוב חבל על הזמן שלך אנחנו לא מופיעים ככה"
"מה קרה לכם" אני עונה לו בכעס...
( לא להלחצץ הכל מתואם 😄
הגבר המסוקס הרגיש צורך לבוא לעזרתי
"למה אתם לא רוצים להופיע כולנו מחכים לכם
הילדים יתאכזבו מאוד אם תעזבו עכשיו...."
החל מתח מסוים בחדר וזה בדיוק מה שרצינו
עוד קצת הסברים על כך שאנו לא שחקנים ולא אוהבים במה
וכעבור 10 דקות כל הכיסאות היו מסודרים במעגל גדול
הילדים במעגל פנימי על מיזרונים.
האוירה נעימה חמה והרבה יותר משפחתית
זהו ככה אפשר להתחיל.
שפכנו במרכז ערימת תלבושות ענקית,
הילדים בחרו בגדים והתחפשו
היו גם הרבה מבוגרם ששמחו לשתף פעולה ולהתלבש.
זקנה אחת לקחה פאה של שער ארוך ואמרה אני בת 18 בבית במרוקו
המסוקס שלנו החליט להיות כיפה אדומה 😄
החגיגה היתה גדולה צבעונית ומצחיקה ביותר.
התחלנו במופע שלנו " תנו לגדול בשקט"
כשתוך כדי מופע אנו משתפים לסירוגין אנשים וילדים עם דמויות שונות.
אנשים שיתפו פעולה בצורה מדהימה
באמצע המופע שמענו פעמיים את ה" צבע האדום"
דוקא הילדים הם אלו שהרגיעו אותנו ואמרו " אל תשימו לב פה לא יקרה כלום"
אכן כולנו היינו במקום מוגן ובטוח
מקום שבו קרו המון דברים טובים:
אנשים צחקו
אנשים התפרעו
אנשים יצאו לגמרי משיגרת החיים הלחוצה שלהם
חלק עפו לעולם האגדות
אחרים חזרו לימי ילדותם
חלק הזדהו עם דמויות שהם מעריצים
והשאר ישבו צחקו ומחאו כפייים שוב ושוב.
הפעילות הסתיימה עם ברכות , מילות תקוה ושליחת חיזוקים לחיילים
בסיום שרנו בהמון התרגשות:
לו יהי
"בתוך שכונה קטנה מוצלת
בית קט עם גג אדום
כל שנבקש - לו יהי
זה סוף הקיץ, סוף הדרך
תן להם לשוב הלום
כל שנבקש - לו יהי
לו יהי- לו יהי – אנא לו יהי
כל שנבקש- לו יהי...."
שעתיים שחלפו מהר.
בד"כ נהוג לחלק לילדים שקיות ממתקים
רצינו להיות קצת מקוריים
חילקנו לכל אחד מחזיק מפתחות עם ספר תהילים.
זה לא משנה אם מאמינים או לא , ספר תהילים תמיד מהווה מקור הגנה.
במיפעל מיוחד שמתעסק בכך, הזמנתי מטבעות שוקולד ועליהם הכיתוב:
" לא ישברו אותנו"
חילקנו לכולם מטבעות מוזהבות, עם הכיתוב המיוחד.
המטבעת היו עטופות במלמלה לבנה והקשורה בסרט כחול.
סימבולי לצבעי הדגל, הגאוה הלאומית שלנו.
נישארנו עוד שעה תמימה להכיר קצת את האנשים, לדבר, לשמוע מה עובר עליהם.
הילדים הסתובבו עם פנקסים וביקשו חתימות
לא להאמין איך בין יום הפכתי לסלברטאית :))
הקשישה מתחילת הארוע נעמדה לידי והחלה למלמל מילים בעירקית ,
לא הבנתי כלום
אבל היא הניחה את ידיה על ראשי נישקה אותי
הוציאה מטפחת ומחתה דמעה.
לא צריך תרגום כדי להבין למה היא התכוונה.
חיבקתי אותה וגם בעיני נצצו דמעות.
אני מאחלת לעצמי רק דבר אחד
שלעולם לא אצטרך לשוב לשם, בנסיבות האלו
אבל עוד אשוב ודאי שאשוב ללבבות החמים שהשארתי שם בשדרות.
לפני 15 שנים. 7 בינואר 2009 בשעה 10:31
