כשאני בעבודה בתפקיד הניהול אני האישה הכי חזקה, אסרטיבית, לוקחת אחריות,
נותנת הוראות, מתפקדת מעולה בכל מצב לא נופלת וכמובן לא נותנת לאף אחד ליפול.
הרוגע לא מש מפרצופי המשדר שלווה תמידית.
איזו אידיליה!
בבית אני הרעיה והאמא הכי מודאגת מתוחה וחרדה שיש.
הבוקר בדרכי לעבודה שמעתי על נפילת הטילים בנהריה, אני לא גרה שם אבל גם איזור מגורי
טווח רציני בזמן המלחמה.
ביתי המתוקה עוד בבית מתארגנת לביה"ס הרדיו סגור והיא לא יודעת מכלום כמובן.
אני ברמזור עם עוד שתי חברות לעבודה.
והלחץ מתחיל לתת את אותותיו
להמשיך לעבודה ולקוות לטוב?
לשוב הביתה כדי להיות עם הילדה שמא חלילה תשמע אזעקה והיא לבד בבית?
הלימודים בנהריה בוטלו
ומה אם יבטלו גם באיזור שלנו? הרי אי אפשר להשאיר את הקטנה לבד לשעות רבות?
המזל של שתי חברותי שיש להן ילדים גדולים.
אבל אני עם ילדה יחסית קטנה ורגישה מאוד במיוחד אחרי מה שעבר עליה בזמן המלחמה בלבנון.
ממשיכים בנסיעה
הרדיו ברקע
פתחו מיקלטים בכל איזור הגליל המערבי
בבית הספר של ביתי אין מקלט מסודר רק מרחב מוגן..
כאב ראש קל מתחיל להשתלט עלי.
מדווחים שזה היה ארוע מקומי בלבד ולא צפויים עוד שיגורי טילים.
נשמתי עמוק והמשכתי לעבודה.
בחניה עוד התמהמתי, כדי לסדר את האיפור שדהה מפני המודאגות.
חזרתי להיות " חיית עבודה" עם כל המשתמע מכך.
אחה"צ אני אחבק את ביתי ואשוב להיות האמא הדאגנית.
שרק יעבור יום שקט אצלינו וכמובן גם בדרום.
יום מאושר ובלי דאגות ידידי.
}{
לפני 15 שנים. 8 בינואר 2009 בשעה 8:13
