הכל התחיל בקליק

בשני קצוות הגינה בביתי שתולים שני עצי שקדיה
חג האילנות היום
פתחתי את החלון לראות את העיצים המלבלבים ביום חגם.
השקדיה השמאלית נראתה זקופה לבנה טהורה ומהודרת שכזו
לעומתה השקדיה שבצד ימין זכתה לפריחה לבנה מועטה ביותר,
מראה היה שפוף ואפילו העלים היו צבועים בירוק חיור שכזה.
העפתי מבט נוסף בזו הלבנה. היא גאה היא יציבה היא חוגגת באושר
ומה על השניה השפופה החיורת שלובן מועט ניבט מימנה?
מדוע מזלה לא שפר עליה?
שבוע אחד בשנה עץ השקדיה עוטה לובן והנה גם בשבוע הזה היא לא זוכה בהילה הזו?
חשבתי לעצמי עד כמה שני עיצים אלו הם בעצם סמלי החברה שלנו.
איך גם אצלינו יש את יושבי כיסאות השן שיתהלכו להם שבעים גאים ומרוצים לעולם לא יבינו באמת מהו מחסור מהו עוני מהו מצב שלא מאפשר לחגוג
ולמולם יושבי הקרנות שלא באמת יכולים להרשות לעצמם לחגוג.
עצוב לדעת שיש כזו קטביות בין אנשים.
עצוב לחשוב על אותם אלו שמתלבשים בהידור והולכים לצפות בהצגת ערב
ולסעוד את ליבם במסעדה יוקרתית כשמולם חיים אלו שמסתפקים בלחם ומרגרינה.
עצוב לראות את הילד שמביא לבית הספר כריך מהודר עם נקניק שמן ומולו את הילד שלהוריו לא היה כסף לתת לו כריך.
עצוב לראות את האישה שמגיעה שלוש פעמים בשבוע למספרה לפדר את עצמה
ומולה את זו שקורעת תחת נקיון בתים רבים.
האם יהיה לזה אי פעם סוף
האם באמת כולנו עיוורים נוכח התופעה הקשה הזו?