הכל התחיל בקליק

נכנסתי הביתה מהעבודה חצי שעה לפני ביתי
מהר מהר דחפתי כמה שניצלים לתנור, טיגנתי צ'יפס
ועמדתי לחתוך סלט
ידעתי שצריך להכין כמות קצת גדולה של אוכל
כי הקטנה שלי גם בלי תיאום איתי מביאה הביתה
לפחות 3 חברות בכל יום.
הרי לא יתנו " למלכת הכיתה" ללכת לבד ללא "נתינות" שסובבות אותה 😄
אני במטבח חותכת עגבניה ושומעת קולות צהלה של ילדים בוקעים מחדר המדרגות
לא, זה לא יתכן שזו ביתי, החברות שלה אף פעם לא מרעישות ככה
אלו בטח הנכדים של השכנה...
הרגעתי את עצמי והתרכזתי בעגבניה.
הדלת נפתחת
" שלום אמא, היום הבאתי הרבה בנות..."
הרבה? דאגה מקננת בליבי, כמה זה הרבה?
אני רואה את הילקוט האדום ונטע נכנסת ואומרת יפה שלום
אחריה טל
עדן, שני, מיכל
עד כאן אני עוד יכולה לספוג
הדלת נשארת פתוחה
אור ויעל נכנסות
יובל, מוריה ו....
אם אני לא מתבלבלת בספירה היום שם 11 בנות
נו נו אני חושבת, לפחות אני יכולה להקים נבחרת כדורגל נשים עכשיו.
הקטנה מסתכלת ורואה את המבט הקפוא בעיני
"אמא לא היתה לנו ברירה, אנחנו צריכות לעשות פרויקט ורציתי שכולם יבואו לפה
כי אני רוצה להיות האחראית.
אני צוחקת לי בתוכי, לא היתה פעם שהגברת הקטנה שלי לא תהיה ה--" אחראית"!
והיא ממשיכה להסביר:
" אמא אנחנו צריכות לחבר 6 בריסטולים יחד אז צריך להזיז את הרהיטים בסלון כי אחרת לא יהיה לנו מקום...
זהו הלכה מנוחת הצהרים .
חצי שעה חלפה
הסלון שלי נראה כמו חמ"ל מלחמה
כל הרהיטים הועברו לחדרים אחרים
במרכז פזורים בריסטולים, מסביב צבעים שחלקם גם הספיק לצבוע קצת את הריצפה
טושים בכל מקום, כמה זוגות מספריים
דיסק של שירי הפסטיגל ברקע
והכי חשוב 10 בנות מאושרות זוללות פיצה ( שהזמנתי בהוראת ביתי)
ומקשיבות לקטנה שלי שמחלקת את העבודה לכולן.
זה הבית שלה ולכן היא המפקדת על הכל
ובעצם גם עלי
ואיך אני אוהבת את המפקדת הקטנה והמתוקה הזו.
}}{{