ב-8 בבוקר, הבית התרוקן.
נשארתי לבד, חופשת מחלה
בלילה עדיין הציפו אותי כאבים והחלטתי לנצל את הבוקר להשלים שעות שינה.
מנמנמת לי מתחת לפוך
ברקע דפיקות בדלת
הסתובבתי לצד שני המשכתי לישון
דפיקות עזות יותר
אני צועקת " רגע" וזוחלת לכיוון הדלת
לא קל, אני עדיין מתהלכת כמו סימן שאלה, המקום כואב.
מי מטריד אותי על הבוקר...
הצצתי באישונית
חברתי מאחורי הדלת.
נחמד נשב לדבר, תהיה לי חברה.
פתחתי את הדלת,
6 חברותי הנפלאות נכנסות ואיתן סלסילה ענקית מלאת ממתקים ועוד עציץ גדול מקסים
"הרבה יותר כייף להביא לך את זה לביתך ולא לבוא לבקר בבית חולים"
בזאת אני לגמרי מסכימה איתן.
ישבנו לקשקש בסלון
אני לא בדיוק ישבתי
כאילו תקעו לי קוצים בישבן, קמתי כל רגע והסתובבתי בחדר
מה לעשות הכאבים לא מאפשרים לי לשבת בנוח.
רציתי להכין קפה.
הם לא הרשו לי לעשות כלום.
הכינו קפה
פתחנו בונבוניירת שוקולד ממולא ליקר דובדבנים
יאמיייי
צחקנו המון
התחננתי שיפסיקו עם הצחוק הזה כי כל פרץ צחוק הגביר את כאבי
הן מתוקות שכאלו, עשו לי שמייח כל הבוקר.
כמה אנרגיות אפשר לשאוב מחברות טובות
איך אני מרגישה חזקה פתאום.
חצי שעה אחרי שהלכו, החלטתי להתלבש ובניגוד לכל הגיון לקפוץ לראות מה נשמע בעבודה.
כן אני משוגעת אתם צודקים
אבל גם חולת עבודה.
הבוס קיבל אותי בגבות מורמות ועוד ציין שתיכנן לבוא לבקר אחה"צ
" אתה עוד יכול לבוא, העובדה שאני כאן לא פוטרת מביקור חולים"
😄
איך מתחשבים בי היום
כל המדריכים מתפקדים גם בלי הוראות שלי
פתאום אין בעיות.
השולחן במשרד ריק לגמרי ממכתבים ותיקים לעיון
מרגישה כמו אורחת מפונקת כאן.
אני לא אצהיר שטוב להיות חולה
אני באמת סובלת מהכאבים
אבל נחמד שאנשים מסביבך אוהבים מבינים ותומכים.
ואפילו מביאים שוקולד לעשות לי יום מתוק.
אז לכל אחד מכם אני שולחת קוביית שוקולד וירטואלית
להמשך יום מתוק.
לפני 15 שנים. 24 בפברואר 2009 בשעה 10:18
