הכל התחיל בקליק

חזרתי עכשיו מניחום אבלים
חברה טובה טובה שלי איבדה את אמה ביום שישי.
עצוב
הרבה אנשים באו לנחם
היא ישבה ובכתה ובשלב מסוים לא יכלה יותר והסתגרה בחדר.
בעלה רמז לי שאכנס אליה
ישבתי מולה ליטפתי אותה ושתקתי
מה אפשר להגיד ברגעים כאלו?
אימה היתה אישה כל כך לבבית וחמה
היא היתה בגילה של אימי, שתבדה לחיים ארוכים.
המחשבות רצו בתוכי
הרי יום אחד זה יקרה גם לי
איך אעכל את האובדן?
לא רוצה לחשוב על הרגעים האלו, אבל זה קורה לכל אחד.
אני תמיד אומרת שעדיף להתאבל על הורים
מאשר הורים מתאבלים על ילדים
ולצערי זה כבר קרה לי ואיבדתי בת לפני כמה שנים.
חיבקתי את חברתי
בעלה נכנס וביקש שהיא תשוב לסלון כי אנשים באים לנחם ורוצים לראות אותה
ישבתי איתה עוד שעה קלה
בדרך הביתה שמתי לב שחולצתי ספוגה בדמעותיה.
מחר אכין אוכל
אעזור כוחות ואבוא אליה שוב
אני יודעת שגם בלי מילים היא צריכה אותי לידה.
עצוב
שנשמע רק בשורות טובות.