היא עמדה מולי עם פנים חיורות ונפולות.
כל כמה דקות הפטירה " אמא אני פוחדת, אני לא אעמוד בזה..."
פתאום הקטנה שלי שאני מכנה אותה " השולטת הקטנה",
זו ששמה את כולנו בכיס הקטן, זו שכל הזמן שובל של חברים נוהרים אחריה,
זו שמחליטה לכולם מה יהיה ומה עושים....
הפכה ברגע לשברירית ומלאת פחדים.
אני מתבוננת בה.
מחבקת, מלטפת, אומרת לה מילים טובות, מרגיע שזה שום דבר,
אבל בתוכי נקרעת לראות אותה במצבה.
הכל התחיל לפני שבוע.
ביתי גילתה איזו גולה חשודה על גופה.
לא התייחסנו ואפלו עשינו מזה הומור.
גם כשהתייצבנו אצל הרופא, לפני יומיים, התחלתי את דברי במילים:
" זה בטח שום דבר ובכל זאת רציתי שתראה את זה..."
אחרי בדיקה קצרה, הוא שלח אותה לסידרה מקיפה של בדיקות דם.
המתוקה שלי אף פעם לא עברה בדיקת דם ולא פלא שהפכה בין יום למסוגרת,
חיוורת ומלאת פחדים.
הבדיקה נערכה אתמול בבוקר.
לאחר זמן מורט עצבים של המתנה , תוך מתחים גדולים של הקטנה,
השכיבו אותה על מיטה, אקט שכבר גרם לה לחשוב שזה הרבה יותר נורא מימה שזה.
היא עצמה עיניים והרכינה את ראשה בתוכי.
אני האמא האמיצה, מדברת אליה, מדברת עם האחות. משתדלת להשרות אוירה של צחוק.
מסתכלת ורואה איך מהזרוע המצומקת והקטנה מוציאים 5 מבחנות שלמות של דם.
הכל בסדר אני שומרת על פסון מחוייך והופכת לאמא הכי גיבורה בפני ביתי.
הבדיקה הסתיימה.
הקטנה מתפרקת ופורצת בבכי קורע לב.
אני כאילו לא מתייחסת, עושה מזה צחוקים ואומרת לה " בטח את בוכה כי את רוצה עוד בדיקה..."
אנו יוצאות החוצה, מטיילות, קונות לנו פינוקים מהמאפיה, בוחנות בגדים בחנות הגדולה.
אחרי שעה של רגיעה, הקטנה מחייכת, נפרדת ממני והולכת לקיטנה.
חוזרים ליום שיגרתי.
בעלי משבח אותי שאני האמא ההסטרית בדרך כלל , הצליחה להשאר רגועה ולשדר לה אוירת ביטחון.
סביבות 3 בלילה
אני פוקחת את עיני, מתיישבת במיטה
מרגישה שכולי נוטפת זיעה
מחשבות רעות
מועקה ענקית שיושבת בתוכי
הרגע הקצתי מחלום בלהות, חלום שבו חוטפים את ביתי ואני לא מצליחה להציל אותה....
מסתבר שאני לא כזו גיבורה כמו שחשבתי.
לפני 15 שנים. 14 ביולי 2009 בשעה 6:52
