הכל התחיל בקליק

אני כל כך גאה לספר לכולם עליך, אדוני, יואל שלי.
שולחת את כולם לפרופילך לראות איך אני שם בחיקך בתוך ארמונך, עמוק בנשמתך.
חברים מטיילים בבלוגך, מדברים על כישרון הכתיבה שלך, שאני הרי מכורה לו.
שואלים עליך
שואלים עלינו...
רגע אני מתהלבת ומספרת
וברגע השני נשנקת
המציאות טופחת על פני מחדש
" אדוני"? האם אני לא משלה את עצמי בכינוי הזה?
הרי הכרזנו על פסק זמן די ארוך ומי יודע מה יקרה בסופו?
האם בכלל נשוב? האם אחזיר את קילורך המעטר את חיי?
ואולי נלך כל אחד לדרכו ואני אשאר לי עם האשליות המנפצות אותי?
החיים ממשיכים:
חגים... עבודה... ניהול... חזרות... משפחה... חיוכים
הכל זורם
אבל אי שם בשיפולי הזרימה אתה נמצא
ושום דבר לא יכול להיות טוב כמו בימים שהייתי שלך באמת.
בלי פנטזיות, בלי לגרות את עצמי עם צפיה בסירטונים, בלי מחשבות נודדות,
היית שם ומלאת את חיי בהכל.
בלילות אתה עדיין כאן
מחבק, מנשק, מצליף, רוכן מעלי, לוקח את נשמתי, מפחיד, קושר, סוגר, מלטף
פוקד, דורש, מכאיב, מזיל ממני דמעות של אושר
ובעיקר מצמיד אותי חזק אליך ו..... אוהב כמו שרק אתה יודע לאהוב.
בימים הכל מתערפל ונגוז
המחשבות מרחפות מעלי
כל יום מתחיל עם אי ודאות ותקוה לטוב.
חולקת את רגשותי בעיקר עם אחד, ידיד שהכרתי לא מכבר
ידיד אמת
אולי היחיד שמבין באמת מה עובר עלי
היחיד שעוזר לי להשאר בשפיותי מול כל הלבטים והסערות.
כשנסגרת דלת , האל פותח חלון ממקור אחר.
כמה טוב שהוא לא שכח אותי מתבוננת דרך החלון מחפשת מראה זוהר שיופיע מולי.
יום חדש מתחיל
המנגינה ממשיכה לנגן, ניגונים נוגים שמחים ומלאי מחשבות.
מה יביא לי היום הזה?