הכל התחיל בקליק

יום הכיפורים עבר, התעלפות קטנה של אחרי הצום, וגלידה שאוששה אותי.
נגזתי את חשבון הנפש, שמתי בצד הכל.
נכנסת לשלושה ימים מתוחים ומשמעותיים
האדון הודיע לי שתקופת פסק הזמן תקוצר ובזמן הזה שבין יום הכיפורים לסוכות,
אנחנו נדבר.
נדבר? על מה יש לדבר?
ממממ... בעצם יש כל כך הרבה מה לדבר, על מה קורה לי בעבודה
מה עובר עלי בחיים איך הנשלטת הבדסמית שלו מרגישה בלעדיו, בלי סשנים בלי משימות בלי אדון, מה עובר עלי בחוץ, בפנים, איך הכל משפיע עלי ( חברים אומרים שהשתנתי)
אני לא רוצה לדבר
אני מתגעגעת לראות אותו לחוש אותו בוחן אותי
להרגיש איך מבטו לוכד אותי
רוצה לחבק אותו
רוצה שישמע את המיית ליבי מתנפצת למולו
שיחוש את מפלי מבעבע נוכח הווייתו
שיראה את הדמעה החצופה שזולגת ללא שליטה
שיאסוף לתוכו את ים הגעגועים הנובע מנפשי
שיגע בי שארגיש את ידו החסונה מחממת את גופי
שיגע בי
שיגע בנשמתי
שינפץ משם את גושי הקרח שהצטברו.
רוצה לשמוע רק מילה אחת:
חזרנו