הכל התחיל בקליק

בית הקברות בפאתי העיר
שורות שורות של מצבות דוממות
מספר עצים ירוקים שמנסים להחיות את האוירה
ושקט מתוח באויר.
הכל שיגרתי למדי
צעידה בין שבילי הקברים מובילה לקצה המזרחי
שם מתערערת השיגרה
חלקת הילדים
בפאתי החלקה, שטח אדמה ובה טמונים בצפיפות חצאי עיגולי בטון עם מספרים
כל מספר מייצג נפל הריוני או עובר שנפטר
זה מה שנשאר ממנו
מספר חרוט על בטון
בהמשך
עשרות קברים זעירים של פרחים קטנים שחייהם נקטפו בעיבם.
מצמרר לראות את המצבות שתמונת הילד חקוקה עליהן.
מצבות אחרות מקושטות בצעצועים, כי הוא היה בסך הכל ילד קטן והרי ילד קטן אוהב צעצועים....
הרבה מצבות מקושטות בצמחיה או באגרטלים עם פרחים מפלסטיק,
על מצבה אחת ראיתי זר של יום הולדת כי לפני כמה ימים חגגו לקטן הטמון שם את יום הולדתו.
הכל כדי להשרות בחלקה קצת יותר צבעוניות
לתת למקום קצת יותר חיים...
שהרי הם היו בסך הכל ילדים
וילדים לא אוהבים להיות טמונים סתם כך בקדרות של בית הקברות.
המצבה של ביתי נמצאת באמצע בקצה השורה.
מצבה מלבנית מעוטרת באבנים ירושלמיות.
אין מסביבה צמחיה וגם לא אגרטל פרחים.
רק כיתובית מרגשת המספרת סיפור חיים של מלאכית שזכיתי בה לאחר טיפולי פוריות קשים
והוסיפה לי המון אור בחצי השנה שהיתה איתי.
הבאתי בקבוק מים, ניקיתי את המצבה הברקתי אותה, כי זה מגיע למלאכית כמוה להיות טמונה במצבה בוהקת.
הדלקתי נר זיכרון, דיברתי איתה, ביקשתי שתהיה גאה באחיה החייל שעומד מולה לבוש מדים.
והכי חשוב אמרתי לה שלא תדאג
שהשנים שעוברות לא מכעות את הזיכרונות ולא מוחקות את החיוך המתוק שידעה לתת תמיד.
החיים ממשיכים גם בזכות אותו חיוך נצחי שנשאר חקוק על פניה גם רגע לאחר שנפחה נשמתה.