הכל התחיל בקליק

סופר אנגלי בשם - ויליאם האזליט אמר פעם:
"האדם הוא בעל החי היחידי הצוחק ובוכה; משום שהוא בעל החי היחידי
המשגיח בהבדל שבין המציאות כפי שהיא, ובין המציאות כפי שהיתה צריכה להיות."
אני מוצאת את עצמי מתבוססת ברגשות עצב וגעגועים מטורפים
נזרקת משם למסע חיפושים לממש את מהוויי כנשלטת.
מנסה לעכל, לקבל את מצבי החדש
מסיטה את הקבלה ושוקעת בהזיות העבר המתוק.
יש לי בכלל מציאות כפי שהיא?
אני יכולה לנסח מהי המציאות שהיתה צריכה להיות?
מהן הדמעות הניגרות מעיני?
דימעות עצב?
דימעות שמחה?
דימעות תשוקה למשהו חדש שמסתמן?
האם זה אפשרי להשאיר את הכל מאחור, להתרוקן
ולהתמסר לעתיד?
ובכלל
יש בי מספיק כוח לכל זה?
בשיחת הלילה אמש, איתך, הרגשתי את הרטט מפרפר מתוכי.
בשעה מאוחרת יותר ביצבצו טיפות התשוקה.
אולי אני יותר חזקה מרוחות הסערה שבתוכי
אולי התשוקה להתמסרות גוברת על הכל
ואולי אני אט אט מעכלת את המציאות כפי שהיא צריכה להיות?
אולי?!