לפני כמה ימים הציעה לי חברה לבוא איתה להרצאה לכבוד יום האישה
( לא להאמין כמה רעש וכמה ארועים עושים מהיום הזה, למה?)
שעת צהרים
אחרי ארוחה קלה התכנסנו במועדון עם כיסאות לא הכי נוחים
מזל שהיה מזגן.
המרצה ( שלא אזכיר את שמה)העלתה על פניה חיוך חינני
הביע את שמחתה לראות גם גברים בקהל
וכפתיחה לדרך החיים אותה היא רוצה להעביר בפנינו חילקה דפים ובהם הקטע הבא:
הקטע נכתב ע"י מיכל שלו מתוך הספר " מאה חרפים"
"לנשים יש שכל בדיוק כמו לגברים, אלא שאצל רבות מהן הוא התנוון במשך הדורות. וכי מה הפלא? שים גוזל רך בכלוב והחזק אותו שם כל חייו, ואז תנסה לשחררו בערוב ימיו. האם יעוף? ודאי שלא. הרי אינו יודע מהו חופש, ומה יש לעשות בו. קרוב לוודאי שלבסוף יוותר ויעדיף לשוב לכלוב. לנשים כלובים רבים ואדונים רבים. איך תלמדנה לפרוש כנפיים ולעוף?..."
כבר בקריאה הראשונה הרגשתי שמשהו מתוכי משדר לי אי נוחות מסוימת
בקריאה השניה התחשק לי לקחת טוש שחור ולמחוק שם כמה אמיתות שאין לי מושג על סמך מה הן נקבעו?
-- "לאישה יש שכל בדיוק כמו לגברים"- אבל אני מכירה כמה גברים שהשם ישמור אם השכל שלי כמו שלהם....
-- האישה בקטע מדומה לגוזל רך- מעניין מה יגידו על כך כל השולטות שבכלוב?
-- "לנשים כלובים רבים ואדונים רבים, - אממממ... דוקא כלוב ואדון נשמע לי מעולה, אבל למה
ברבים? ובכלל איפה האדון שלי?
-- אישה שיש לה אדון לא תלמד לפרוש כנפיים ולעוף? אז לאן עפתי בכל הסשנים שעברתי?
בקיצור אחרי 10 דקות, נפרדתי מחברתי לשלום וברחתי הביתה.
יש לאותה מרצה מזל גדול שחם בחוץ והייתי עייפה
אחרת..... נראה לי שאחרי ההרצאה היתה צריכה איזה בית מרגוע או מינימום כדור הרגעה.
( בגללי.....:)
לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 14:46