"הוא בעט בי והחברים שלו צעקו מוות למורה,
כך נראית עדותה של מורה לתלמידי כיתה ז' שהותקפה
בכיתה ביום רביעי שעבר.
כל חטאה של המורה היה בכך שניסתה להפריד בקטטה בין תלמידים, שהגיע לכלל סכנה.
הנה תאורה המצמרר:
"נשארתי לבדי בכיתה עם ילד חסר רסן שבועט, מקלל, נוגח בי עם ראשו בבטני כדי לרמוס ולהדוף אותי. הוא נתן לי מכה בראש, בעט ברגליי, איים לרצוח אותי, קרא לי "בת זונה" והכה אותי בכל חלקי גופי. בכיתה הייתה קבוצה גדולה של תלמידים אחרים שנהנו וניצלו את המצב. להערכתי, יותר מעשרה מהם הריעו לו, עודדו אותו, שרו ומחאו כפיים. תלמיד אחד הגדיל לעשות, ניצל את העובדה שהייתי בגבי אליו ונתן לי מכה חדה וחזקה בגב.
ברגע זה לא הייתי בטוחה אם סכין ננעץ בגבי או בלבי. התשובה לא איחרה להגיע, משום שבשלב מסוים הילדים התחילו לשיר "מוות למורה". התרכזתי בכל כוחי וניסיתי לא להתייחס למה שקורה סביבי כדי שכוחותיי לא יעזבו אותי, ולא אראה סימני שבירה מול הילד וקבוצת הבריונים צמאת הדם שהתקהלו סביבי. כל אותה עת התפללתי שמישהו יבוא...."
בסיומו הארוע הטראומתי החלה המורה להרגיש כאבים.
כשביקשה עזרה אמרו לה שכעת אי אפשר כי יש תרגיל ארצי.
המקרה העיף אותי כמה שנים אחורה.
אני מורה ומחנכת כיתה.
בבית הספר היו מספר תלמידים בעלי קשיים נפשיים שההתנהלות איתם היתה סיוט לכולנו.
מתלמיד אחד פחדנו במיוחד וקשה מאוד היה לשלוט עליו. רוב שעות הלימודים הוא הסתובב מחוץ לכיתה והפריע למהלך יום הלימודים התקין.
השתדלנו לא להתעמת איתו והנחנו אותו לנפשו להיות " עוזר לשרת".
אני בעיצומו של שיעור, הדלת נפתחת ו" עוזר השרת" ניצב בפתח.
בלי שום מורא או בושה הוא נכנס והחל מטייל בכיתה כשתוך כדי סוחב לבנות בשערות, מעיף מכות לכל מי שבא לו. זורק חפצים על הריצפה ושולח קללות לאויר.
התעלם לחלוטין מבקשותי שיעזוב את הכיתה ואפילו בן דודו שלמד בכיתה וניסה לגשת אליו ולהוציאו בדרך משפחתית יפה, זכה לסטירה.
ראיתי שהמצב יוצא מכלל שליטה , עוד ועוד תלמידים זכו למכות ממנו והכיתה החלה להיות הפוכה.
ניגשתי אליו אחזתי בידו מתוך כוונה להוציאו מכיתה.
המופרע שיחרר את אחיזתי תפס את ידי עיקם אותה ניתן לי מכה עגונה בגב שלח קללות עסיסיות לעברי ועזב את הכיתה תוך צחוק מתגלגל.
עוד לפני שהפסקתי להתאושש נשמע הצילצול של סיום השיעור.
כולי המומה וזועמת ניגשתי לחדר ההנהלה. המנהלת לא היתה בבית הספר וגם הסגנית כבר סיימה את יום עבודתה.
המזכירה יצאה לקניות.
ניסיתי להישג את המנהלת בפון ולא היתה תשובה.
ידעתי שאני לא עוברת על המקרה לסדר היום וצריך לטפל בענייני כמה שיותר מהר כשהתלמידים , כדי שהתלמידים יוכלו להעיד.
התקשרתי למשטרה ולאחר זמן התייצבו שני שוטרים.
הם גבו ממני עדות ומלאתי טופס תלונה נגד אותו תלמיד.
כל אותו היום אף אחד מצוות ההנהלה של בית הספר לא התעניין בשלומי ולא התקשר לברר את פרטי המקרה. המנהלת דווחה על כך מהמשטרה.
ביום שלמחרת זומנתי לחדר המנהלת, לתומי חשבתי שהיא מתעניינת בשלומי ורוצה לחשוב על עונש לתלמיד הפורע.
את הנזיפה שקיבלתי מימנה קשה לשכוח עד היום.
איך העזתי להתקשר למשטרה?
איך בתקופת הרישום לבתי הספר גרמתי לכתם לשמו הטוב של בית הספר,
ממתי בכלל מערבים את המשטרה הרי הכל נסגר בפנים....
איך התנהלתי בחוסר אחריות וחוסר איכפתיות למוסד החינוכי שבו אני עובדת.
ועוד ים של קיטורים ונזיפות שהספקתי להדחיק מחיי.
אין התעניינות בשלומי
אין בירור על מעשי התלמיד
אין שום דיבור על עונש שמגיע לו
רק אני המורה הנועזת והמכפישה!
אציין ששנה אחרי המקרה המנהלת דאגה לפטר אותי מעבודתי בעילא של יחסי עובד מעביד לא תקינים.
16 שנה עבדתי באותו בית ספר, תיקי גדוש במכתבי הערכה, מעולם לא הוצאה תלונה נגדי
אבל לה היה חשוב לסלק את המורה שהעזה להתלונן.
מעז יצא מתוק ויש לי עבודת הוראה חדשה ויעילה הרבה יותר מעבודתי דאז.
בא לי לזעוק את זעקת הכאב של מורים רבים:
"עד מתי?"
לפני 14 שנים. 16 במרץ 2010 בשעה 14:30
