הכל התחיל בקליק

אנחנו מסתובבים בבית מקיר לקיר.
גלי צה"ל ברקע, עידכונים, שיחות עם חלק מהמשפחות.
המשפחה שלנו מעדיפה כרגע לא להתראיין.
נוצרים את הכאב בתוכינו.
טלפונים
אחד מדבר עם השני
מה יש להגיד?
חלק בוכים.
אני לא מסוגלת לשמוע את הבוכים.
מדחיקה את הדמעות, נוצרת אותן לרגעי האמת.
המשפחה הקרובה בבסיס חיל האויר, מחכה לעידכונים.
כאילו יש למה לחכות?
הרי הסוף המר ידוע מראש.
מצד אחד רוצים שזה יגמר ובשורת האיוב תגיע
מצד שני מנסים להדחיק ומשאירים טיפונת קטנה של תקוה חלושה.
לא יודעת מה עדיף, גם זו דרך התמודדות עם הלא נודע, מסתבר.

אני צוברת רגשות
מתה לפרוק
לא יודעת איך?
באו אלינו כמה חברים
אחרים שיודעים, מתקשרים.
חברים מכאן שלחו לי חיבוקים בפרטי ובבלוג.
הרבה כתבו " אין מילים"
צודקים.
מי יכול למצוא מילים ברגעים שכאלו?
תודה לכולם
אני מעריכה מאוד גם את אלו שלא מכירים אותי ובחרו לחבק.
הרבה יגידו שזה יום שימשי של קיץ
במבט מהחלון אני רואה ערפל עוטה על הכל.
עצוב