חשבתי שהכל יקפא פתאום
שהחיים יוסטו ממסלולם
וכולם יבינו
שאנחנו באבל
ואי אפשר להמשיך לשמוח!
ומה פתאום הבן של חברים שלנו חגג בר מצוה באולם, עם בלונים וריקודים?
והרדיו חזר להיות רועש
וכוכב נולד ממשיך לזמר במרץ
ו... המתוקה שלי מארחת את בת דודתה ושתיהן צוחקות ונהנות יחד.
וכל זה כשבן דודי ז"ל, אפילו עוד לא הגיע למנוחות
ומי יודע מה נשאר ממנו בכלל?
הזוי?!
לא לא
יותר נכון להגדיר זאת רצוי!
שהרי אם היינו שוקעים בכל עיתות האיוב שנוחתים עלינו בזה אחר זה
לא היינו יודעים חיים
וכל החיוכים היו מתחלפים במבטים נוגים
והעולם כבר לא היה אותו עולם
וכי מי רוצה באמת לשקוע בדבר לא טוב?
מזל שיש זמן
זמן מגליד ומרפא
ואט אט מחזיר את הכל למסלול הקבוע.
אתמול הייתי בבית המשפחה
רוקנתי שק דמעות
עזרתי להגיש שתיה ומיני תופינים לרבים שבאו לעודד
חיבקתי את אישתו
נתתי 4 נשיקות לארבעת הילדים
ובניגוד לכל הגיון אפילו הבאתי להם מתנות.
כי ככה זה
החיים ממשיכים.
לי אין הרבה זמן לרפוי והגלדה
חייבת לנשום עמוק
להשאיר את העצב ולהמשיך!
עוד 4 ימים לגומר
החייל המדהים שלי מסיים את הקורס.
כולנו נהיה שם
עם חולצות
ושלט ע-נ-ק שכולו הצדעה וגאוה לקצין שבדרך
שיזכה לענוד בגאוה את סיכת המ"מ.
ושוב דמעות
והפעם דמעות של אם גאה
שמחכה כבר לחבק אותו
וללחוש לו באוזן צמוד צמוד
אני אוהבת אותך, בן שלי, חייל שלי.
לפני 14 שנים. 29 ביולי 2010 בשעה 6:22
