הכל התחיל בקליק

איזה שקט כאן
זה לגמרי לא פתאום
כבר תקופה שזורמים בתוך ההידרדרות:
אתה הגבר הכריזמתי, השולט שהפך לחלום חיי. משתוקקת לשיחה איתך ואתה נעלמת!
את, חברת הנפש שלי,
לא. סליחה, תאומת הנפש שלי, בורחת למחוזות אחרים ולא מתחברת.
אתה, הידיד משכבר הימים, רוצה מאוד לשוחח איתי, אבל אני כבר לא מה שהייתי, השלהבת כבויה, אין לי כוח לשיחות נוסטלגיה, אין גורם שיצית בי את הבערה לעבר.
אתה, השולט, שגרם לי לסגוד לבלוגך, למילותיך.לאישיותך,
ניקך הפך לאפור ומיום ליום מתפוגג מכאן יותר.
אתם, החברים השותפים לשיחות הועידה החמות שהיינו מנהלים בשעות הלילה, כולכם נשאבתם לעבודה וללימודים והותרם אותי עם רוב תאוותי בידי.
אתן- מגירות התשוקה שבתוכי, אני ממלאת אתכן עוד ועוד, לא מוכנה לקבל את הזעקה שאין יותר מקום, לא מוכנה להרגיע את הרטט הנובע מכן, לא מוכנה להרגיע את רצוני העז לחוות, לחוש ולהיות שם, במקום שטוב לי.
את כולם נשא הרוח.

הייתי אמורה להתעטף בעצב, להגיר דמעות של געגועים.
אבל
אתה כאן
ונוכח הדרתך ואישיותך הכל הופך זניח.
לאט לאט, אתה כובש אותי בשנית.
בשלוה האופיינית לך נותן לי לעכל שהכל עומד להשתנות
מרשה לי לדבר, לבקש, למחות, לסרב,...
עד הרגע שתעצור הכל
תקבע אותי במקומי
תיקח את השליטה
ותעשה אותי
מאושרת.