הכל התחיל בקליק

הבטחתי לעצמי שמה שלא יקרה אני לא אבכה.
לא כל דבר חייב להסתיים בזליגת דמעות.
המועקה אפפה סביבי.
בדרכה האפלה חנקה אט אט הרבה תקוות שנבנו בתוכי.
מחשבה טובה התערבלה בעצב.
תשוקה פינתה את מקומה לאכזבה.
כמיהה לרגעים הקסומים, הוסטה.
בילבול תהומי השתלט על ישותי.
צללתי במעמקי היגון, בחוסר שליטה משווע.
תרתי אחר מזור שיעצור הכל,
שיטע קורטוב של תובנה אחרת לתוכי,
שיצעק לי להרגע, לנשום לקבל פרופורציות.

תוך כדי צלילה הרגשתי איך גלגל הצלה מחבק אותי חיבוק חם.
זו היית את, אחותי- חברתי המדהימה שברגע אחד פתחת אותי
והכרחת אותי לפרוק.
עזבת הכל
והקשבת
נתת לי את כולך
העיקר שאפרוק.
מילים מילים נשפכו ממעמקי. ורוקנו אותי
הסערה שקטה מעט והפכה לבילבול מסודר משהו.
לקחתי אויר, כמו שביקשת
שתיתי מים
והמתנתי בדריכות וברוגע נפשי, לך!

חידודים חידודים יצר קולך החד והשליו בנפשי.
הקשבת בסבלנות לעשר דקות תמימות של מונולוג מהול בפרץ רגשותי.
אני דרוכה לשמוע אותך
ואתה שתקת!
שתיקה מכוונת.
איפשרת לי לנשום, לעכל את דברי.
טיפין טיפין , בעדינות וברגיעה, סילקת את העירבול מתוכי.
את מקומו תפסה מילה אחת שביקשת שאזכור:
"פרופורציה"
השיחה קלחה
מצאתי את עצמי בעיקר מקשיבה,
מתענגת על גוון קולך, מדמיינת את מגעך.

הבטחתי לעצמי שמה שלא יקרה אני לא אבכה.
לא כל דבר חייב להסתיים בזליגת דמעות.
בכיתי
דמעות של הלב
שחרצו דרכם במפלס הדופק
במסילות העורקים
ןהתמזגו עם הלחלוחית המלוחה שניבטה מעיני
והתגלגלה אל שיפולי הצוואר.

רגע אחרי שהכל יבש, חייכתי
כי יש לי אותך.