הכל התחיל בקליק

ים של מילים מרצדות מול עיני:
כאילו אלתרמן בעצמו ניצב בחלל החדר וזועק-
מילים החופנות משמעות עמוקה עבורי
מילים מסתירות תחושות ומגלות תובנות
מילים שאט אט מכניסות סדר בתוכי:
"...הִכָּנְסִי לְאִטֵּךְ. אֶצְלִי ...
לֹא תַּכִּירִי אוֹתִי. מְנֻמָּס. ....
בְּצֵאתֵךְ לְטִיּוּל, בּוֹאִי שְׁבִי עַל שְׂפָתִי.
אֵין יְאוֹר בָּעוֹלָם שָׁקֵט כָּמוֹנִי.
רְאִי נָא - - עָנָן אֶל סַף אֹפֶק יָצָא,
עוֹמֵד,
מְאַבֵּךְ מִקְטֶרֶת."

זה הולך לקרות לאט
בלי לחץ
בלי כפיה
עם הרבה רצון שלך ושלי
עם יכולת להגשים את הפנטזיות הכי פראיות שלנו.
יהיה לך לא קל, אמרת.
את תכאבי, את תבכי, את תתמודדי
כי ככה אני רוצה
כי ככה את רוצה
כי ככה יגיע העונג שלנו.
את שם!
תתרגלי....

עד אתמול עוד התלבטתי איזה שיר לנתח היום בשיעור.
בצעידת הבוקר עלתה התשובה
על שולחן הניתוחים בכיתה יעלה השיר הבא
(אילו רק ידעו התלמידים מה עובר בנפשה של מורתם....)

כאשר נעקרת מבשרי /נתן אלתרמן
"שְׁעָרַי נִפְתְּחוּ עֲצֵלִים.
הָעֶרֶב נִרְחָב. שָׁלֵו.
הִכָּנְסִי לְאִטֵּךְ. אֶצְלִי
יִשְׂמְחוּ לִקְרָאתֵךְ בַּלֵּב.

לֹא תַּכִּירִי אוֹתִי. מְנֻמָּס.
מְהַלֵּךְ בְּחִיּוּךְ בֵּין זָרִים.
לֹא אֶלְפֹּת אֶת רֹאשֵׁךְ, כְּמוֹ אָז,
כַּאֲשֶׁר נֶעֱקַרְתְּ מִבְּשָׂרִי.

כַּאֲשֶׁר בְּעֵינַי הִתְחַנֵּן הַנָּקָם
וַאֲנִי, בְּלִי אוֹיֵב בַּזִּירָה,
רַק עַל שְׁמֵךְ, רַק עַל שְׁמֵךְ עוֹד סוֹבַבְתִּי רֵיקָם,
כְּמוֹ דֶּלֶת עַל יֶלֶל צִירָהּ.

אִם קוֹלִי עוֹד אֵלַיִךְ נִגָּשׁ,
אִם אֶת תֵּה הַעַרְבִּית כְּבָר גַּמַעְתְּ,
חִבְשִׁי כְּמוֹ אָז אֶת מִגְבַּעַת הַקַּשׁ,
דִּפְקִי בִּי שֵׁנִית גַּם אַתְּ.

לֹא יִבְכּוּ יְתוֹמַיִךְ. אֲנִי אֲסַפְתִּים.
כְּבָר זָרוּעַ לִי אוֹר הַתְּמִימוּת וְהָעֹנִי.
בְּצֵאתֵךְ לְטִיּוּל, בּוֹאִי שְׁבִי עַל שְׂפָתִי.
אֵין יְאוֹר בָּעוֹלָם שָׁקֵט כָּמוֹנִי.

הֵן חוֹבֶקֶת כָּל דֶּרֶךְ סוֹף-סוֹף אֶת קִצָּהּ,
הֲלֹא כָּל הֲמֻלָּה לִדְמָמָה מִתְעוֹרֶרֶת.
רְאִי נָא - - עָנָן אֶל סַף אֹפֶק יָצָא,
עוֹמֵד,
מְאַבֵּךְ מִקְטֶרֶת."