הכל התחיל בקליק

בוקר של חופש
אני יודעת שתגידו שהמורים האלו כל הזמן בחופש ורק מתלוננים ו...
אבל בעבור ימים כאלו כייף להיות מורה.
עלאק כייף
מעדיפה להיות בעבודה ולא להפוך את הבית.
אין ברירה!
ידוע שאבק זה לא חמץ וכל הקלישאות
אבל בשביל חולת נקיון כמוני רק צריך להגיד את הסיסמא " פסח" וזהו אני באטרף.
שונאת לנקות
אבל עוד יותר שונאת ש"כאילו" מלוכלך.
אז מוציאה את הבגדים המקופלים, כמו חיילים ,מהמדף.
מסירה אבק (שאין) ומזירה את החיילים המקופלים למקומם.
אחרי זה מתלוננת למה אני עובדת כל כך קשה ולא למשל יושבת לפטפט בבית קפה עם החברה המתוקה שלי....
אני חולה
מחלת אובססיית הנקיון
ולא ממש לא מתכוונת לקבוע תור אצל דר' רבינוביץ' ושות'.

בין לבין מזל שיש את הכלוב
סתם יוצר כמה דקות של הפוגה חמה
להכנס לשאוף אדי בדסמ
לפתוח בלוגים
לשלוח תגובה חפוזה בפורום.
ולהרגיש "כאילו" אני בפנים בעולם המופלא והמגרה שפה.
בין ארון אחד לשני הצצתי לכאן.
ראיתי בלוג של אחד החברים.
לפני שאני קוראת אני אוהבת להציץ בפרופיל, לראות במי המדובר.
פתחתי את הפרופיל
ו....


דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
מולי התנוססה התמונה של השכן בדלת לידי.
חשבתי שאולי אני טועה
נו זה הזוי
אמנם אני בדסמית והכל אבל זו רק אני, לא יתכן שגם אנשים בסביבתי הם כאלו....

יוווווו
אני בהלם כאן.
תמיד ידעתי שאסור לפרסם תמונות שלי
אני גם לא נוהגת לשלוח לאף אחד תמונה שלי.
לא רוצה שום תיעוד ברחבי הרשת.
עכשיו ברור לי עד כמה אני צודקת.

במחשבה נוספת
נחמד לדעת שבית המגורים שלנו קיבל אוירה בדסמית.
אני עוד צריכה לחשוב מה לעשות עם זה..