הכל התחיל בקליק

פתאום נזכרתי במשחק המחבואים.
אי שם בילדות, אחד עומד וסופר וכולם באטרף להתחבא כמה שיותר טוב.
הילד הסופר יוצא לחפש את המתחבאים כדי "לדפוק אותם"
אם היה מעז לשמור על מקומו כדי שלא "ידפקו אותו", ישר היה זוכה בתואר המכובד
"דוגר על הביצים"
בעולמנו החושני זה אולי תואר אצולה, אבל בעולם הילדים נחשב ביזיון!

גם בעולם המבוגרים לא חסרים "דוגרים" שכאלו.
הם יעשו הכל לשמור על מקומם.
כושלים בתפקידם, לא לוקחים אחריות על מעשיהם, אפילו גרמו למחדלים שהביאו למוות!
מאשימים אותם, מכנים אותם בתארי כישלון, יוצאים נגדיהם...
אבל הם
דוגרים!

המקום מכניס לכיס כסף, הרבה כסף וגם מעמד וגם השפעה
אז מה הם עד כדי כך כסילים לזוז משם?
לכם כל הדוגרים על כיסאות השן.
אתם מתרווחים לכם על מושבי השילטון הנוחים,
אבל אני לפני שנה וחצי איבדתי את המשרד הצנוע שהיה לי,
את הכסא המרופד הכחול, את התמונות של ילדי שעמדו על השולחן,
את השטיח שאימי ארגה לי כשקיבלתי את הניהול ואת המחשב שלי וכל החומרים והיצירות שכתבתי וליקטתי במשך כמה שנים.
היו גיבויים, אבל גם הם נשרפו בשרפה הגדולה בכרמל.

היום יש לי משרד חדש ונחמד
תמונות חדשות של ילדי מעטרות את שולחני
חמרים חדשים הועלו על המחשב
קניתי שטיח חלופי (אימי כבר לא במצב של לארוג חדש לצערי)
הכל חודש
אבל הלב נשאר פצוע
נוכח זיכרונות הימים ההם
ועוד יותר נוכח ההתנערות והטיוחים של כל האשמים במחדל הנוראי.
דו"ח מבקר המדינה מדבר בעד עצמו
אבל כמו כל הדוחו"ת הקודמים , הוא ירעיש יום-יומיים ואחרי זה יזרק לפח.

רק הדוגרים ימשיכו לדגור ולקרקר מגרונם את המשפט האלמותי
"אני לא אשם"
:((