מעין מנטרה קבועה החוזרת כל שנה.
פתאום השואה תופסת משמעות.
הניצולים מקבלים המון תשומת לב (חבל שרק תשומת לב ולא באמת מה שהם זקוקים)
ראש הממשלה מכריז חגיגית שהממשלה תעשה הכל לדאוג לניצולי השואה (הצהרות שוא ידברו)
העמותות והאירגונים לרווחת הניצולים דואגים לספר עד כמה הם מסייעים ועוזרים לניצולים.
רק שאת שכר המנהל, היו"ר, הסגן, המזכירות ומי יודע מה עוד... הם דואגים היטב להסתיר. בל נשכח שהשכר בא על חשבון כספי הפיצויים לניצולים.
(לכל הרוחות מי צריך את הפעילות הפקטיבית והתיווך של האגודות האלו? למה אי אפשר לתת את הכסף ישירות למי שצריך!!!)
תלמידי השמינית הנגשים לבגרות בהסטוריה, חייבים לראיין ניצול שואה ולכתוב עליו עבודה. (חלק מהחובות כדי לעבור את הבגרות). זה נשמע טוב ויפה, אבל יש לא מעט ניצולים שלא רוצים לדבר, שלא מסוגלים להפתח עד כדי כך שיהיה מספיק חומר לכתיבת עבודה. מעבר לזה מצער לדעת שכמות הניצולים לא רבה כך שלעיתים ניצול אחד צריך לשבת עם לפחות עשרה תלמידים, מיותר לציין את הקושי בעניין. בעיני יש דרכים מועילות יותר כדי להפגיש את הנוער עם הניצולים, בלי מחוייבות ובלי להערים קשיים הן לניצול והן לתלמיד.
יחד עם כל האמירות (רק אמירות) סביב חשיבות היום.
דור השואה הולך ופוחת ברמה שמידי שבוע נפטרים בערך אלף ניצולי שואה.
מבייש לחשוב באיזו דלות ועליבות הם חיים כשהממשלה מערימה קשיים במתן כספי הפיצויים המגיעים להם.
הדורות החדשים בעיקר בני הנוער, לא מודעים מספיק לטלטלה שהשואה הותירה בקרבנו.
אולי לא מספיק "יום השואה" פעם בשנה, צריך יום השואה פעם בחודש?!
בטוח שצריך לדבר פחות ולעשות יותר. (הרבה אומרים זאת אבל מי מקשיב....!)
לפני שבוע בשעות הקטנות של הלילה, כתבתי את טקס יום השואה שהפקתי ויערך מחר (יום שני)
אני קוראת סיפורים, משלבת עדויות, מכינה טקסטים למדליקי ששת המשואות. נאנחת לרגע וממשיכה לכתוב.
כולנו זוכרים ומתייחדים עם העצב, עם הכאב, עם הניצולים, היום, מחר אולי גם מחרתיים
ואחרי זה?
המצב (כנראה) ישאר ככה:
