אירועי הימים האחרונים גרמו לי לרצות לכתוב שוב.
לאלו מכם שתוהים, זה לא אומר שחזרתי לקהילה (בעיקר כי אני לא גרה בארץ כבר כמעט שנתיים) ואני יכולה להגיד בכנות מלאה שאני לא בעסק. גם לא במדינה שאני גרה בה.
לאנשים כמוני, אנשים שחוו ואף חווים לעיתים קרובות דיכאונות כאלה ואחרים, ההבטחה של לפתוח דף חדש קוסמת. הרי זאת אף פעם לא אני שאשמה בדיכאון שלי, זאת תמיד הסביבה - הלוחצת והחצופה, אלו תמיד האנשים - שלא מבינים ומתנהגים באנוכיות, אלו תמיד האירועים שקרו - כי הם קרו לי, ולא הייתה לי שליטה עליהם אז וגם היום וגם אם הם לא אשמתי, אני בוודאי אשמה. ככה עובד הראש. מסיר אחריות. אבל בסופו של יום, השדים יגיעו גם למקום החדש וכשהאופוריה של רחוק מהעין רחוק מהלב מתמוססת, כך גם השדים מתעוררים ומזכירים לך שלא באמת פתרת שום בעיה בזה שרק שינית את הכתובת ואת האנשים סביבך.
אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. הימים האחרונים עשו לי דה ז'ה וו. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי לא להשבר, להכנס לתוך הכונכייה של עצמי ולבכות. פעם אחרונה שהייתי שם, אני הייתי זאת שלא מודעת לסביבה ואני הייתי זאת שכתבה מכתבים ואני הייתי זאת שלא רצתה להתעורר בבוקר ואני הייתי זאת שבילתה את שארית חייה בלנסות ולהתגבר על מה שקרה שם ועד היום, אני עוד מנסה. לא באמת מתגברים, אבל לומדים לחיות עם עצמך יותר טוב ולומדים להקיף את עצמך באנשים הנכונים שאוהבים ודואגים ולא שופטים. באותו יום, חברים רבים עמדו בכניסה לדלת החדר שלי בבית החולים ואחרי הביקור ביקשתי מהם אישית לא לבוא שוב. השארתי מאחור את כל האנשים שנאבקו כמוני, כי המאבק שלהם הפך להיות המאבק שלי והמאבק שלי כבר היה גדול מספיק.
ויום חמישי, הפרדתי את עצמי מכל רגש למצב. ישבתי שם בחדר כמה שעות וניסיתי לא לחשוב על הדף החדש שלא באמת פתחתי כשעברתי מדינה. על הכישלונות שלי, על הנפילות שלי ועל איך מכל הריכוז העצמי הזה, לא באמת ראיתי את הרגע הזה שבו אני יושבת בבית חולים ליד מישהי אחרת שאני אוהבת נורא ומרגישה שהייתי חרא של חברה.
