אותה גברת בשינוי אדרת

יש ימים מסוימים שמוזר לי לחיות בחו״ל. בעיקר כשאני קוראת דברים בפייסבוק ומרגישה רחוק-קרוב. 

יש ימים מסוימים שאני חושבת על לחזור לארץ ואז אני נזכרת למה עזבתי ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי חוזרת לארץ.

יש ימים מסוימים שאני חושבת על לעזוב את ברלין ולעבור לעיר או מדינה אחרת. ואז אני נזכרת שהייתי במקומות אחרים וברלין, על יתרונותיה וחסרונותיה, היא מקום טוב לגור בו. 

יש ימים שאני נזכרת במי שהייתי לפני שעברתי לברלין ולפני שהתחלתי לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו אני. באותם ימים אני מתגעגעת לאנשים מסוימים שהיו קרובים לליבי באותה תקופה. אנשים שאני לא יודעת אם אראה שוב וגם אם כן, זה בטח יסתכם בשלום קר, שיחת חולין והבטחה ריקה שאולי מתישהו ניפגש לחדש את הקשר.

לפעמים אני תוהה לעצמי אם הייתי מכירה אותם עכשיו, האם היינו מתחברים? אין לי תשובה חד משמעית. עם חלקם סביר להניח שלא כי מראש היינו מבינים שאין ביננו הרבה מהמשותף. עם חלקם האחר אני רוצה להאמין שיש מקום לחוויה מתקנת ואם היינו מכירים היום, דברים היו מסתיימים אחרת. 

ואז אני מזכירה לעצמי שאני חייה בהווה ולא בעבר. שיש מטענים כבדים בקשרים האלה והסיכוי שלי לחדש אותם הוא אפסי ולכן אין טעם לנסות. אין טעם לנסות לכתוב שוב ולבקש סליחה. אין טעם להעלות זכרונות כואבים. אין טעם להבטיח הבטחות שהפעם זה יהיה אחרת, בעיקר כי אני לא יודעת איך זה ישפיע עליי והאם דברים באמת יהיו אחרת.

ובכל זאת, באותם ימים אני קוראת את הבלוגים שלהם, בודקת בפייסבוק, מחפשת מידע בכל רשת חברתית. עם חלקם, הפעילים שבהם, זה קל 😄 עם אחרים, הם נעלמו מעל פני הרשת וזה בלתי אפשרי בלי לכתוב להם ישירות (אם הם לא החליפו מספר טלפון או אימייל). אבל אני לא יוצרת קשר רק כדי לשאול אם הם חיים ואם הם בסדר.. זה נשמע לי נואש ומגוחך לכתוב למישהו שלא דיברתי איתו שנים ״היי, מה שלומך? לא דיברנו הרבה זמן אבל רק רציתי לדעת שאתה בסדר״. 

זה עוד יותר קשה כי הם לא כולם בסדר. וזה קשה לגלות את זה ככה, דרך האינטרנט, שמישהו שאהבת כבר לא בן החיים. 

אבל זה כן נחמד לפעמים לקרוא דברים חיוביים על אלו שמצאו אהבה והקימו משפחה. בסופו של יום, העיקר שטוב להם. 

היום נכנסתי לבית קפה והמוכר הכיר אותי. הוא שאל ״היי, מה שלומך?״ אז עניתי לו ״מצויין, מה שלומך?״ כי זה מה שאנחנו אמורים לענות כשמישהו שאנחנו בקושי מכירים שואל אותנו לשלומנו. אבל אני לא בסדר. אני לא בסדר כי היום הקאתי שוב, אחרי כמה חודשים שאני שוב בדיכאון מוחלט ואף אחד לא יודע. 

זה היה אחד הרגעים בהם הרגשתי כמה שאני שקרנית, שכולנו שקרנים, מעמידים פנים שאנחנו בסדר כשאנחנו באמת לא. וזה לא מספיק שרק אנחנו נשקר, אנחנו מצפים שכולם ישקרו כי אנחנו מצפים שכל העולם יקרוס אם רק נעז להגיד את האמת מפעם לפעם. ואלו השקרים האלה שגורמים לנו להרגיש יותר ויותר לבד עד שאנחנו באמת לבד.

כבר חודשיים שלא דיברתי עם מישהו באמת. כל פעם ששאלו אותי, נתתי את ההסבר שאני עסוקה, ואני חולה ואני עמוסה בעבודה ובלימודים. פשוט לא רציתי להמציא סיבות כדי שאחרים ירחמו עליי ויגרמו לי להרגיש בסדר עם זה. גם לא רציתי שיעזרו לי כי לא מגיע לי עזרה. לא רציתי שינסו לדבר איתי ואולי גם רציתי להמשיך להעניש את עצמי כדי שתהיה לי סיבה להמשיך להרגיש רע. כדי שלא אצטרך לעצור לרגע ולהבין שאין באמת סיבה כל כך נוראית בשבילי להרגיש ככה אבל ככה אני מרגישה. כי אז אצטרך לא רק להפסיק להגיד לעצמי כמה מכוערת וחסרת ערך אני מרגישה, אני אצטרך גם לקחת אחריות על כל הדברים שאני עושה שגורמים לאחרים להרגיש רע. ואני יודעת שהסליחה שלי לא באמת שווה כלום כי אני לא בטוחה שאני יכולה לשנות שום דבר בעצמי כרגע גם ככה. אז עדיף ככה. מה שוות ההבטחות שלי אם אני לא אעמוד בהן.

אז החלטתי פשוט לכתוב פה. כי אין לי מקום אחר לכתוב בו. וזה לא משנה מי יקרא את זה.

כנראה שאנחנו לא משתנים אף פעם, אנחנו רק נאחזים בעוד כמה הסחות דעת עד הפעם הבעה שאנחנו קורסים.

כשהייתי בת 15 התנדבתי בפורום ״תמיכה נפשית לצעירים״ בתפוז. זאת הייתה תקופה של פורומים וכולם רצו להיות חלק מאיזה פורום ולהפגש על הגג של עזריאלי. הכרתי שם אנשים שהפכו מהר מאוד להיות חברי הטובים ביותר באותה תקופה. זה היה קל כי דיכאון מושך דיכאון ושני אנשים מדוכאים יחד, מרגישים יותר חזקים מבן אדם מדוכא אחד לבד. פתאום, אתה לא לבד. יש עוד מישהו שיודע, שהאור בקצה המנהרה זאת בעצם הרכבת שבאה לדרוס אותך. יש עוד מישהו שמסכים שהחיים הם בעצם מסכת הייסורים לפני שיתנו לנו למות בשקט אבל בנתיים בואו נסבול בשביל אחרים כי הם לא מוכנים להשאיר אותנו לבד בחושך. פולניה.

הרבה אנשים מדוכאים כי בהקשר של חייהם ונסיבות חייהם, זה מאוד הגיוני. חברי הטובים ביותר באותה תקופה באו ממשפחות עם הורים קשים, עם חוויות קשות (קרי אונס, אלימות..) וחלקם סבלו מהפרעות נפשיות קשות ומאובחנות. חשבתי שאם אתה מאובחן כחולה נפש (משוגע עם אישורים) אז זה גורם מאחד. כל המשוגעים צריכים להיות ביחד כדי שנוכל להחלם בכל ה״נורמלים״ שאומרים לנו שיהיה בסדר וזאת החלטה שלנו להרגיש טוב יותר. אבל, האם זאת באמת החלטה שלנו להרגיש טוב יותר?

עד היום אני מנסה להבין מה אני מרוויחה מלהיות בדיכאון והאם אני באמת יכולה לשלוט בזה רק מהמחשבה שאני לא מרוויחה מזה כלום באמת. כי אם אני לא מרוויחה מזה כלום, למה הוא חוזר? למה הוא נותן לי הפסקה קטנה במסגרת הסחת דעת וחוזר חזק פי 2? אלו שאלות שאני שואלת את עצמי כל פעם וכל פעם אין לי תשובה. וכל פעם אני תופסת את עצמי בידיים ואומרת שגם אם אני חושבת שאין לי בשביל מה לחיות, זה רק בגלל שכרגע לילה והגיוני שלא יהיה אור. 

וזאת הבעיה עם אנשים מדוכאים. אנחנו מתחלקים לשניים. אלו שאיבדו תקווה ואלו שלא איבדו תקווה. 

כשבחרתי לעשות מעשה שהוכיח שאיבדתי תקווה, כל אלו שנותרה בהם טיפת תקווה בחרו לעזוב ולהעלם מחיי. למה? אני יכולה להגיד שהם לא חברים אמיתיים ולכעוס שהם עזבו. אני יכולה לכעוס יותר על הדרך שאנשים עזבו. כי הם לא אמרו שלום, הם פשוט הפסיקו לענות. ואני נותרתי שם במיטת בית החולים - מבולבלת, כואבת ולבד. אבל הם עזבו כי היה להם קשה ועוד הייתה בהם תקווה שהם יצאו מזה ויחיו חיים נורמלים. כמעט כל משוגע, עמוק בפנים, היה רוצה לא להיות משוגע.

קשה להיות סביב אנשים שאיבדו תקווה כשאתה עצמך בדיכאון. אתה מרגיש שאין לך את התשובות הנכונות לתת ואתה יודע שלחזק את התחושה של החיים חרא אבל בוא נשרוד ביחד זאת טעות פטאלית שגרמה לי להגיד ״לעזאזל עם הכל, נתראה בעולם הבא״.

אנשים בדיכאון לוקחים הרבה אנרגיה והם מכריחים אותך להתמודד עם השדים שלך כי אם אתה לא חזק מולם, הם מושכים אותך למטה. במיוחד כשהם לא בשלב שהם מוכנים לקבל עזרה (ויש הבדל גדול בן ללכת לפסיכולוג, לקחת תרופות ולהגיד שאתה מקבל עזרה לבן המוכנות הנפשית לקבל עזרה כי אתה באמת רוצה לשנות משהו).

ולמרות זאת, כשמישהו חשוב לך והוא בדיכאון ואתה בדיכאון, זה קשה. כי הכי קל זה להגיד, ״טוב, תקשיב, זה יותר מידי״ וזה הכי מתסכל ולגיטימי להודות, ״אני לא יודע מה לעשות ואיך לעזור לך״. במיוחד כשאתה לא יכול פשוט לעצור את החיים ולהיות שם בשבילו 24/7 כמו שהיית רוצה להיות. ואם אתה לא שם, הצד השני לא מוכן לקבל את זה שאתה אוהב אותו. הרי יש לך את החיים שלך לא? אתה גם ככה עסוק מידי בשבילי. הוא חושב שהוא מפריע, חושב שאם לא ענית כמה ימים אז אתה לא רוצה לדבר איתו ושבעצם דברים לא הולכים להשתפר ואין באמת בשביל מה להלחם.

אז מה עושים? תגידו לי אתם. 

כי נגמרו לי הכוחות. אני מי שאני ויותר ממה שיש לי אני לא יכולה לתת. ואולי זה לא הרבה. ואולי זה חרא. 

אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי כבר. אולי הדחקתי קצת.

אני זוכרת בעיקר רגשות וערכים. הדברים האלה שההורים מחנכים אותך לפיו ונחקקים בך כאילו זאת התורה מסיני ואתה לוחות הברית (סליחה על הדימוי המאוד תנכ״י, אני לא בן אדם מאמין).

היו מספר דברים שנחקקו בי במהלך השנים. הראשון היה שאני אף פעם לא טובה מספיק ולכן אני תמיד צריכה לשאוף ליותר. שלהיות בסדר זה לא מספיק, צריך להיות מצויין. ש99 הוא לא ציון שלם כי חסרה לו נקודה. שההשגים שלך לא שווים את החגיגה כי כבר יש יעדים חדשים שאתה לא עומד בהם. וככה התחיל מרוץ חיי בגיל שבו אמרו לאמא שלי שאני מחוננת ולכן משעמם לי בכיתה. 

ככה זה כשחיים עם הורה אחד שלא מבין שהורות באה עם אחריות והורה שני שמנסה לחיות את חייו דרכך כתחליף למשהו שהוא חושב שמגיע לו ואין לו. ואני לא אתחיל כי זה לא יגמר.

הלכתי ללא מעט פסיכולוגים במהלך השנים. כן, מודה. תמיד זה היה כדי לנסות להתגבר על דיכאון כזה או אחר, על אובדנות, על הפרעות אכילה, מה לא. הם תמיד טיפלו בסימפטומים ושלחו אותי חזרה למציאות ללא כלים אמיתיים להתמודד עם הפעם הבאה שאני אעמוד מול עצמי ואגיד - את לא טובה מספיק, את לא יפה מספיק, את לא מוכשרת מספיק, לא מגיע לך לחיות.

הפסיכולוג שלי עכשיו לא הכי מדהים אבל בסך הכל הוא בסדר. הוא צדק יחסית בהבחנה שלו למה לא בסדר איתי וזה היה מרשים מספיק לכשעצמו. מעבר לזה, לא התקדמנו יותר מידי.

אני לא אשכח את השיחה הראשונה שניהלנו שבה אמרתי לו שאני חושבת שאני לא טובה מספיק. והוא שאל - לא טובה מספיק למי? ולא ידעתי לענות. האנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי חושבים שאני טובה מספיק אז למה אני צריכה להיות טובה מספיק עבור אלו שלא? ולמה זה כל כך חשוב לי שכולם יאהבו ויקבלו אותי - מי הם בכלל?

ואז הגיע המשפט שמעולם לא שמעתי ממישהו אחר - למה את רוצה להיות טובה יותר כל הזמן אם את בסדר? הרי, השאיפה שלך להיות הכי טובה אומרת שחייבים להיות אנשים פחות טובים ממך וזה די נרקיסיסטי מצידך, לא?

אתמול הייתי עם ידיד חדש בדירה שלו ואיכשהו הגענו לדיון האם זה מספיק to be OK. הוא אמר שOK זה מספיק לו כי ככה הוא יכול לעשות הרבה דברים בלי להגיש מחוייב להיות הכי טוב בכל דבר. 

אולי אם הייתי בסדר עם OK החיים שלי היו פשוטים יותר והיה לי פחות בודד בפסגה.

מסכות. כל החיים שלי חייתי עם מסכות בגלל שמעולם לא הרגשתי טוב בתוך העור של עצמי. וזה היה ככה תמיד. עוד כילדה חייתי בעולם של אגדות וניסיתי לדמיין איך הייתי חיה כנסיכה של דיסני. עד גיל 12 חייתי דרך הברביות, החיים שלהן היו תמיד ורודים יותר ומעניינים יותר, ואז אמא שלי החליטה שהגיע הזמן להתבגר ומסרה את כולן לבת דודה שלי בלי לשאול אותי.

ביום רביעי שאל אותי הפסיכולוג החדש שלי אם אני זוכרת את הרגע שבו הרגשתי שאבא שלי נטש אותי. ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 3, אבל גם לפני הם לא באמת היו במערכת יחסים יציבה. אני זוכרת שכילדה ניסיתי להחזיר אותם להיות יחד ואמא ניהלה איתי שיחה על כך שזה לא יקרה ואני צריכה לשחרר. אני זוכרת שכילדה אבא שלי היה מגיע כל סופ״ש שני וככל שגדלתי זה הפך להיות כל סופ״ש שלישי, פעם בכמה חודשים עד שבכלל לא. כל פעם הוא היה מביא לי כסף או מתנות כאילו שזה מה שאני צריכה כדי להרגיש שהוא שם ואוהב אותי. אמא תמיד ביקשה ממני לבקש ממנו דברים ושנאתי את זה.

אבל אני לא זוכרת מתי היה הרגע שהרגשתי שהוא נטש אותי. אולי זה היה אותו יום על חוף הים שהוא אמר לי שאני צריכה להפסיק לחלום על נסיכות. או אולי זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הבטיח להגיע ולא בא. או הפעם הראשונה שהוא לא התקשר ביום ההולדת שלי. אני זוכרת שכל החיים שלי האשמתי את עצמי בזה שאני טעות ושכל החיים שלי, עד היום, נלחמתי כדי להוכיח להם אחרת - שהם צריכים להיות גאים בזה שאני הבת שלהם, שהם צריכים לאהוב אותי. אבל הם מעולם לא הקשיבו. והוא מעולם לא ביקש סליחה, הוא רק אמר שכשאני אגדל אני אבין למה הוא התנהג כמו שהוא התנהג ועכשיו, אני כבר בת 25 ואני עדיין לא מבינה. ההסבר היחיד שתמיד החזיק הוא שאני בוודאי בן אדם כזה נורא, כזה מטומטם, כזה מכוער וכזה לא מוצלח שבגללו הוא לא רוצה שום קשר איתי.

וזה מה שהוביל אותי בחיי. ההסבר הזה. וזאת הסיבה כשאנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי, אני לוקחת צעד אחד גדול אחורה ומתחילה להתנהג כמו בן אדם אגואיסטי, אדיש ומגעיל. אפשר לתקוף את זה מכמה סיבות והראשונה היא שאני מפחדת שהם יגלו כמה נוראה אני באמת ויעזבו ואז הלב שלי שם והוא כבר נשבר מספיק פעמים אז הגיוני שאני פשוט אהיה האדם הנורא הזה שהם אמורים לגלות שאני ולפחות הם יעזבו בגלל שאני גרמתי להם לעזוב. (אל תנסו להבין את ההגיון בזה). הסיבה השניה היא שאם אני אתן לאנשים לאהוב אותי, אני בעצם אוכיח לעצמי שההסבר הזה לא נכון בעצם, שאני לא בן אדם כזה נורא ואז למה הוא עזב אותי? אז זאת הופכת להיות אשמתו וגם אם ההגיון שלי מכיר בזה, הרגשות שלי לא מסכימים. ההורים שלנו הם תמיד סופרסטאר.

ההסבר הזה גרם לי לנתק קשר עם לא מעט חברים, בדרכים המגעילות ביותר. בעיקר אנשים שהיו צריכים אותי הכי הרבה ורק בגלל שהם, כמוני, היו דיכאוניים. זה התחיל בחברה טובה שלי שפשוט התאבדה ועד היום אני מאשימה את עצמי שלא הייתי שם בשבילה בגלל שהיא הייתה בדיכאון ואני חשבתי שאני אדם כזה נורא והיא לא צריכה אותי, היא צריכה אנשים טובים וחזקים יותר, אז נעלמתי והיא התאבדה. והמשיך לחברים אחרים ובני זוג שהיו לי במרוצת השנים, שמסיבה כזאת או אחרת החלטתי שאני לא מספיק טובה עבורם אז אני צריכה לדאוג שהם לא ישארו בסביבתי. ובגלל שהם היו כאלה אנשים מקסימים ותומכים, הם הבינו שאני מתנהגת כמו שאני מתנהגת בגלל שאני מפחדת מקשרים ומפחדת שיאהבו אותי ומפחדת להיות עצמי, אז פשוט פתרתי את זה בלעשות מעשה מגעיל מספיק שלא יהיה להם כוח להמשיך להלחם בי כדי להיות חברים שלי.

ואני ממשיכה לעשות את זה גם היום. אני בורחת. ברחתי לחו״ל כדי שלא תהיה לי סיבה להשאר בקשר עם אנשים שאני אוהבת בארץ. ברחתי מהעבודה כי פחדתי שיראו שאולי אני לא מוכשרת כמו שהם חשבו. וברחתי מהחברה היחידה שבאמת אוהבת אותי, דווקא כשהיא כן צריכה אותי, רק בגלל שהיא העזה ברגע של חולשה לנסות להתאבד והדליקה לי את כל הטריגרים שהצלחתי יפה מאוד לשמור בשקט בתיבת הפנדורה הקטנה מתחת למיטה.

זהו. הייתי צריכה לשפוך. אני חושבת שזה זמן לטפל בבעיה ולא רק בספטומים.

*סליחה ספויילר*

אז שמילי, אני, בן הזוג הונילי שלי וחברו הונילי הלכנו יחדיו לראות את 50 גוונים של אפור. לא היו לי ציפיות גבוהות בעיקר כי אני מודה באשמה שלא קראתי את הספר.. אז ציפיתי לקומדיה רומנטית רדודה עם קצת סקס אפיל. 

הקשר בן 50 גוונים של אפור לבדס״מ הוא מקרי בהחלט ונובע בעיקר בגלל שלמר גריי יש חדר שעשועים בביתו והוא אוהב להשתמש בו בזמנו הפנוי, לקרוא לעצמו דומיננטי ולהגיד שהוא לא עושה רומנטיקה. בכנות? מי הוא שיגדיר מהי מערכת יחסים בדס״מית? ויותר מזה, מה עושה את סוג המערכת היחסים שהוא רוצה לנהל למערכת יחסים בדס״מית? ואז נחזור כולנו להגדרה המקורית של מה זה בכלל בדס״מ?

• Bondage & Discipline (B&D)
• Dominance & Submission (D&S)
• Sadism & Masochism (or Sadomasochism) (S&M)

ברור שעם השנים קהילת הבדס״מ עיצבה את עצמה ב50 גוונים של Whatever. וכיום מגדירים מערכת יחסים בדס״מית כצד אחד דומיננטי וצד אחד כנוע, כאשר הצד הדומיננטי הוא סאדיסטי והצד השני הוא המזוכיסטי וחלק מהטרנספורמציה במערכת היחסים מלווה בחינוך באמצעות חינוך והגבלת תנועה בקשירות.

אבל מה קורה אם אחד מהצדדים הוא שוויוני (ונילי) ולא מעוניין להיות מחונך מחדש? אז מתחילים ה50 גוונים של בולשיט בו צד אחד מנסה לכפות על הצד השני את תפיסת עולמו והצד השני לא מבין למה. ובסופו של יום, כריסטיאן גריי הוא בחור אבוד חסר ביטחון שמפחד ליצור קשרים אינטימים ומשתמש בבדס״מ כדי לתת לגיטימציה למסכות שהוא בונה לעצמו מול בנות הזוג שלו. 

ובסרט, הוא מגלם לא מעט אנשים שאני מכירה, הוא מגלם מישהו שאני יכולה לראות את עצמי בו - האדם שאי אפשר לאהוב, המפלצת שלא באמת קיימת. וכשמגיעה מישהי שלא נופלת לבולשיט של מנגנוני ההגנה שלו ולא מוכנה להסתפק במערכת יחסים ללא תקשורת מעבר לצד הפיזי (ואף אחד לא אמר שבדס״מ אוסר עלייך להיות רומנטי ולדבר חלילה עם הסאב שלך כן?) אז הכל מתרסק להם בפנים.

ברוכים הבאים לעולם של האנשים הדפוקים. כולנו כריסטיאן גריי וכולנו אנה. ההבדל הוא שגם בדס״מ אפשר לעשות בריא, אנחנו לא חייבים להצמד להגדרה של 50 גוונים של דפוקים.

רגע של כנות. 

יש לי הרבה רגעים שאני רוצה לכתוב מה עובר עליי ואז אני יושבת ליד המקלדת והמילים לא רוצות לצאת. באותם הרגעים אני שואלת את עצמי למה אני לא רוצה לכתוב למרות שאין ספק שאני רוצה לחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי ואז אני מבינה שזה הכל בגלל שיש כל כך הרבה אנשים שאני מכירה שקוראים את הבלוג הזה ויודעים מי אני בחיים האמיתיים.

ואולי זה לא באמת משנה. בסופו של דבר עבדתי קשה כדי להשאיר את מי שהייתי מאחורי והתחלתי חיים חדשים איפה שאני נמצאת. עם זאת, אני יודעת שחלק מקוראי הבלוג הזה הם אנשים שלא בהכרח רוצים בטובתי כי הם נפגעו ממני. ואני מצטערת. וזאת כנראה הסיבה למה אני לא כותבת יותר. בעיקר כי אני בדרך כלל כותבת כשרע לי ולא בא לי שיהיה לי רע יותר או לסירוגין שהם ידעו.

ואז החלטתי שזאת אני. וזאת הייתה מלחמה ארוכה כדי לקבל את הלגיטימציה להיות מי שאני ולא להיות הדמות שיצרתי והייתי צריכה להתנהג לפיה. אז ניחא. מה זה משנה מה אחרים חושבים.

ואז החלטתי לכתוב. לכתוב את הפוסט הזה על מעגלים. 

אנשים רבים חושבים שמשנה מקום משנה מזל ושהשדים שלהם לא יעברו איתם דירה. הם לרוב טועים. זה אמנם נכון שרחוק מהעין רחוק מהלב, אבל הבעיה לא באמת נפתרת רק על ידי מרחק. לרוב, היא פשוט מקבלת לגיטימציה לשבת בשקט עד הטריגר הבא. והטריגר הזה הגיע, עד המדינה הקרה שלי, הוא הגיע. 

באותו היום ישבתי במקלחת ובכיתי במשך שעות. וככה זה נמשך כמה שבועות שהצלחתי לדחוק בחיוכים מזויפים והסחות דעת. 

זה נורא קל להאשים את הכימיה הדפוקה של המוח שלי ולהגיד שאני פשוט ככה, אין באמת סיבה ללמה אני כל כך מדוכאת פתאום. אבל הייתה. פשוט לא רציתי להגיד אותה כי ברגע שהמילים יצאו מהפה, הן מקבלות לגיטימציה והשד מקבל קיום מחדש. הבעיה חוזרת להיות קרובה לעין ודוקרת בלב.

מעולם לא התגברתי. מעולם לא התגברתי על איך שנעזבתי שוב ושוב ונדפקתי שוב ושוב על ידי כל כך הרבה אנשים. מעולם לא התגברתי על החברה הכי טובה שהחליטה יום בהיר אחד שמקומה לא בן החיים. מעולם לא התגברתי על זה שהאנשים היחידים שהיו אמורים לאהוב אותי ללא תנאי, לא היו שם כשהייתי צריכה אותם באמת. ושהדמות הגברית בחיי היא של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על אדם אחר. וכל הדברים האלה, שהם רק חלק מאוד קטן, נאספו שנים על גבי שנים וכיסו את הלב שלי באבנים עד שלפעמים שכחתי אם אני באמת מרגישה או זה רק היכולת הפסיכולוגית שלי להגיב בהתאם למה שאחרים מצפים.

עברתי למדינה קרה ופתחתי את הלב. הורדתי אבן אחר אבן ולמדתי להרגיש ולמדתי לחיות ולמדתי להיות נאמנה לעצמי ולאמת שלי ולמה שאני רוצה ולמי שאני רוצה. אבל לפעמים זה מספיק תזכורת קטנה למי שהיית, כדי להציף מחדש חרא שהיה חבוי עמוק. ושם נפלתי ועכשיו אני מנסה לשקם מחדש את הלב שלי לפחות עד שאני אתגבר על כל הדברים האחרים שרחוקים מהעין וכנראה שלא באמת רחוקים מהלב.

אני בדאנג'ן. מי היה מאמין..

אירועי הימים האחרונים גרמו לי לרצות לכתוב שוב.

לאלו מכם שתוהים, זה לא אומר שחזרתי לקהילה (בעיקר כי אני לא גרה בארץ כבר כמעט שנתיים) ואני יכולה להגיד בכנות מלאה שאני לא בעסק. גם לא במדינה שאני גרה בה.

לאנשים כמוני, אנשים שחוו ואף חווים לעיתים קרובות דיכאונות כאלה ואחרים, ההבטחה של לפתוח דף חדש קוסמת. הרי זאת אף פעם לא אני שאשמה בדיכאון שלי, זאת תמיד הסביבה - הלוחצת והחצופה, אלו תמיד האנשים - שלא מבינים ומתנהגים באנוכיות, אלו תמיד האירועים שקרו - כי הם קרו לי, ולא הייתה לי שליטה עליהם אז וגם היום וגם אם הם לא אשמתי, אני בוודאי אשמה. ככה עובד הראש. מסיר אחריות. אבל בסופו של יום, השדים יגיעו גם למקום החדש וכשהאופוריה של רחוק מהעין רחוק מהלב מתמוססת, כך גם השדים מתעוררים ומזכירים לך שלא באמת פתרת שום בעיה בזה שרק שינית את הכתובת ואת האנשים סביבך.

אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. הימים האחרונים עשו לי דה ז'ה וו. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי לא להשבר, להכנס לתוך הכונכייה של עצמי ולבכות. פעם אחרונה שהייתי שם, אני הייתי זאת שלא מודעת לסביבה ואני הייתי זאת שכתבה מכתבים ואני הייתי זאת שלא רצתה להתעורר בבוקר ואני הייתי זאת שבילתה את שארית חייה בלנסות ולהתגבר על מה שקרה שם ועד היום, אני עוד מנסה. לא באמת מתגברים, אבל לומדים לחיות עם עצמך יותר טוב ולומדים להקיף את עצמך באנשים הנכונים שאוהבים ודואגים ולא שופטים. באותו יום, חברים רבים עמדו בכניסה לדלת החדר שלי בבית החולים ואחרי הביקור ביקשתי מהם אישית לא לבוא שוב. השארתי מאחור את כל האנשים שנאבקו כמוני, כי המאבק שלהם הפך להיות המאבק שלי והמאבק שלי כבר היה גדול מספיק.

ויום חמישי, הפרדתי את עצמי מכל רגש למצב. ישבתי שם בחדר כמה שעות וניסיתי לא לחשוב על הדף החדש שלא באמת פתחתי כשעברתי מדינה. על הכישלונות שלי, על הנפילות שלי ועל איך מכל הריכוז העצמי הזה, לא באמת ראיתי את הרגע הזה שבו אני יושבת בבית חולים ליד מישהי אחרת שאני אוהבת נורא ומרגישה שהייתי חרא של חברה.