רגע של כנות.
יש לי הרבה רגעים שאני רוצה לכתוב מה עובר עליי ואז אני יושבת ליד המקלדת והמילים לא רוצות לצאת. באותם הרגעים אני שואלת את עצמי למה אני לא רוצה לכתוב למרות שאין ספק שאני רוצה לחלוק עם אנשים את מה שעובר עליי ואז אני מבינה שזה הכל בגלל שיש כל כך הרבה אנשים שאני מכירה שקוראים את הבלוג הזה ויודעים מי אני בחיים האמיתיים.
ואולי זה לא באמת משנה. בסופו של דבר עבדתי קשה כדי להשאיר את מי שהייתי מאחורי והתחלתי חיים חדשים איפה שאני נמצאת. עם זאת, אני יודעת שחלק מקוראי הבלוג הזה הם אנשים שלא בהכרח רוצים בטובתי כי הם נפגעו ממני. ואני מצטערת. וזאת כנראה הסיבה למה אני לא כותבת יותר. בעיקר כי אני בדרך כלל כותבת כשרע לי ולא בא לי שיהיה לי רע יותר או לסירוגין שהם ידעו.
ואז החלטתי שזאת אני. וזאת הייתה מלחמה ארוכה כדי לקבל את הלגיטימציה להיות מי שאני ולא להיות הדמות שיצרתי והייתי צריכה להתנהג לפיה. אז ניחא. מה זה משנה מה אחרים חושבים.
ואז החלטתי לכתוב. לכתוב את הפוסט הזה על מעגלים.
אנשים רבים חושבים שמשנה מקום משנה מזל ושהשדים שלהם לא יעברו איתם דירה. הם לרוב טועים. זה אמנם נכון שרחוק מהעין רחוק מהלב, אבל הבעיה לא באמת נפתרת רק על ידי מרחק. לרוב, היא פשוט מקבלת לגיטימציה לשבת בשקט עד הטריגר הבא. והטריגר הזה הגיע, עד המדינה הקרה שלי, הוא הגיע.
באותו היום ישבתי במקלחת ובכיתי במשך שעות. וככה זה נמשך כמה שבועות שהצלחתי לדחוק בחיוכים מזויפים והסחות דעת.
זה נורא קל להאשים את הכימיה הדפוקה של המוח שלי ולהגיד שאני פשוט ככה, אין באמת סיבה ללמה אני כל כך מדוכאת פתאום. אבל הייתה. פשוט לא רציתי להגיד אותה כי ברגע שהמילים יצאו מהפה, הן מקבלות לגיטימציה והשד מקבל קיום מחדש. הבעיה חוזרת להיות קרובה לעין ודוקרת בלב.
מעולם לא התגברתי. מעולם לא התגברתי על איך שנעזבתי שוב ושוב ונדפקתי שוב ושוב על ידי כל כך הרבה אנשים. מעולם לא התגברתי על החברה הכי טובה שהחליטה יום בהיר אחד שמקומה לא בן החיים. מעולם לא התגברתי על זה שהאנשים היחידים שהיו אמורים לאהוב אותי ללא תנאי, לא היו שם כשהייתי צריכה אותם באמת. ושהדמות הגברית בחיי היא של אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על אדם אחר. וכל הדברים האלה, שהם רק חלק מאוד קטן, נאספו שנים על גבי שנים וכיסו את הלב שלי באבנים עד שלפעמים שכחתי אם אני באמת מרגישה או זה רק היכולת הפסיכולוגית שלי להגיב בהתאם למה שאחרים מצפים.
עברתי למדינה קרה ופתחתי את הלב. הורדתי אבן אחר אבן ולמדתי להרגיש ולמדתי לחיות ולמדתי להיות נאמנה לעצמי ולאמת שלי ולמה שאני רוצה ולמי שאני רוצה. אבל לפעמים זה מספיק תזכורת קטנה למי שהיית, כדי להציף מחדש חרא שהיה חבוי עמוק. ושם נפלתי ועכשיו אני מנסה לשקם מחדש את הלב שלי לפחות עד שאני אתגבר על כל הדברים האחרים שרחוקים מהעין וכנראה שלא באמת רחוקים מהלב.
