אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי כבר. אולי הדחקתי קצת.
אני זוכרת בעיקר רגשות וערכים. הדברים האלה שההורים מחנכים אותך לפיו ונחקקים בך כאילו זאת התורה מסיני ואתה לוחות הברית (סליחה על הדימוי המאוד תנכ״י, אני לא בן אדם מאמין).
היו מספר דברים שנחקקו בי במהלך השנים. הראשון היה שאני אף פעם לא טובה מספיק ולכן אני תמיד צריכה לשאוף ליותר. שלהיות בסדר זה לא מספיק, צריך להיות מצויין. ש99 הוא לא ציון שלם כי חסרה לו נקודה. שההשגים שלך לא שווים את החגיגה כי כבר יש יעדים חדשים שאתה לא עומד בהם. וככה התחיל מרוץ חיי בגיל שבו אמרו לאמא שלי שאני מחוננת ולכן משעמם לי בכיתה.
ככה זה כשחיים עם הורה אחד שלא מבין שהורות באה עם אחריות והורה שני שמנסה לחיות את חייו דרכך כתחליף למשהו שהוא חושב שמגיע לו ואין לו. ואני לא אתחיל כי זה לא יגמר.
הלכתי ללא מעט פסיכולוגים במהלך השנים. כן, מודה. תמיד זה היה כדי לנסות להתגבר על דיכאון כזה או אחר, על אובדנות, על הפרעות אכילה, מה לא. הם תמיד טיפלו בסימפטומים ושלחו אותי חזרה למציאות ללא כלים אמיתיים להתמודד עם הפעם הבאה שאני אעמוד מול עצמי ואגיד - את לא טובה מספיק, את לא יפה מספיק, את לא מוכשרת מספיק, לא מגיע לך לחיות.
הפסיכולוג שלי עכשיו לא הכי מדהים אבל בסך הכל הוא בסדר. הוא צדק יחסית בהבחנה שלו למה לא בסדר איתי וזה היה מרשים מספיק לכשעצמו. מעבר לזה, לא התקדמנו יותר מידי.
אני לא אשכח את השיחה הראשונה שניהלנו שבה אמרתי לו שאני חושבת שאני לא טובה מספיק. והוא שאל - לא טובה מספיק למי? ולא ידעתי לענות. האנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי חושבים שאני טובה מספיק אז למה אני צריכה להיות טובה מספיק עבור אלו שלא? ולמה זה כל כך חשוב לי שכולם יאהבו ויקבלו אותי - מי הם בכלל?
ואז הגיע המשפט שמעולם לא שמעתי ממישהו אחר - למה את רוצה להיות טובה יותר כל הזמן אם את בסדר? הרי, השאיפה שלך להיות הכי טובה אומרת שחייבים להיות אנשים פחות טובים ממך וזה די נרקיסיסטי מצידך, לא?
אתמול הייתי עם ידיד חדש בדירה שלו ואיכשהו הגענו לדיון האם זה מספיק to be OK. הוא אמר שOK זה מספיק לו כי ככה הוא יכול לעשות הרבה דברים בלי להגיש מחוייב להיות הכי טוב בכל דבר.
אולי אם הייתי בסדר עם OK החיים שלי היו פשוטים יותר והיה לי פחות בודד בפסגה.
