מסכות. כל החיים שלי חייתי עם מסכות בגלל שמעולם לא הרגשתי טוב בתוך העור של עצמי. וזה היה ככה תמיד. עוד כילדה חייתי בעולם של אגדות וניסיתי לדמיין איך הייתי חיה כנסיכה של דיסני. עד גיל 12 חייתי דרך הברביות, החיים שלהן היו תמיד ורודים יותר ומעניינים יותר, ואז אמא שלי החליטה שהגיע הזמן להתבגר ומסרה את כולן לבת דודה שלי בלי לשאול אותי.
ביום רביעי שאל אותי הפסיכולוג החדש שלי אם אני זוכרת את הרגע שבו הרגשתי שאבא שלי נטש אותי. ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 3, אבל גם לפני הם לא באמת היו במערכת יחסים יציבה. אני זוכרת שכילדה ניסיתי להחזיר אותם להיות יחד ואמא ניהלה איתי שיחה על כך שזה לא יקרה ואני צריכה לשחרר. אני זוכרת שכילדה אבא שלי היה מגיע כל סופ״ש שני וככל שגדלתי זה הפך להיות כל סופ״ש שלישי, פעם בכמה חודשים עד שבכלל לא. כל פעם הוא היה מביא לי כסף או מתנות כאילו שזה מה שאני צריכה כדי להרגיש שהוא שם ואוהב אותי. אמא תמיד ביקשה ממני לבקש ממנו דברים ושנאתי את זה.
אבל אני לא זוכרת מתי היה הרגע שהרגשתי שהוא נטש אותי. אולי זה היה אותו יום על חוף הים שהוא אמר לי שאני צריכה להפסיק לחלום על נסיכות. או אולי זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הבטיח להגיע ולא בא. או הפעם הראשונה שהוא לא התקשר ביום ההולדת שלי. אני זוכרת שכל החיים שלי האשמתי את עצמי בזה שאני טעות ושכל החיים שלי, עד היום, נלחמתי כדי להוכיח להם אחרת - שהם צריכים להיות גאים בזה שאני הבת שלהם, שהם צריכים לאהוב אותי. אבל הם מעולם לא הקשיבו. והוא מעולם לא ביקש סליחה, הוא רק אמר שכשאני אגדל אני אבין למה הוא התנהג כמו שהוא התנהג ועכשיו, אני כבר בת 25 ואני עדיין לא מבינה. ההסבר היחיד שתמיד החזיק הוא שאני בוודאי בן אדם כזה נורא, כזה מטומטם, כזה מכוער וכזה לא מוצלח שבגללו הוא לא רוצה שום קשר איתי.
וזה מה שהוביל אותי בחיי. ההסבר הזה. וזאת הסיבה כשאנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי, אני לוקחת צעד אחד גדול אחורה ומתחילה להתנהג כמו בן אדם אגואיסטי, אדיש ומגעיל. אפשר לתקוף את זה מכמה סיבות והראשונה היא שאני מפחדת שהם יגלו כמה נוראה אני באמת ויעזבו ואז הלב שלי שם והוא כבר נשבר מספיק פעמים אז הגיוני שאני פשוט אהיה האדם הנורא הזה שהם אמורים לגלות שאני ולפחות הם יעזבו בגלל שאני גרמתי להם לעזוב. (אל תנסו להבין את ההגיון בזה). הסיבה השניה היא שאם אני אתן לאנשים לאהוב אותי, אני בעצם אוכיח לעצמי שההסבר הזה לא נכון בעצם, שאני לא בן אדם כזה נורא ואז למה הוא עזב אותי? אז זאת הופכת להיות אשמתו וגם אם ההגיון שלי מכיר בזה, הרגשות שלי לא מסכימים. ההורים שלנו הם תמיד סופרסטאר.
ההסבר הזה גרם לי לנתק קשר עם לא מעט חברים, בדרכים המגעילות ביותר. בעיקר אנשים שהיו צריכים אותי הכי הרבה ורק בגלל שהם, כמוני, היו דיכאוניים. זה התחיל בחברה טובה שלי שפשוט התאבדה ועד היום אני מאשימה את עצמי שלא הייתי שם בשבילה בגלל שהיא הייתה בדיכאון ואני חשבתי שאני אדם כזה נורא והיא לא צריכה אותי, היא צריכה אנשים טובים וחזקים יותר, אז נעלמתי והיא התאבדה. והמשיך לחברים אחרים ובני זוג שהיו לי במרוצת השנים, שמסיבה כזאת או אחרת החלטתי שאני לא מספיק טובה עבורם אז אני צריכה לדאוג שהם לא ישארו בסביבתי. ובגלל שהם היו כאלה אנשים מקסימים ותומכים, הם הבינו שאני מתנהגת כמו שאני מתנהגת בגלל שאני מפחדת מקשרים ומפחדת שיאהבו אותי ומפחדת להיות עצמי, אז פשוט פתרתי את זה בלעשות מעשה מגעיל מספיק שלא יהיה להם כוח להמשיך להלחם בי כדי להיות חברים שלי.
ואני ממשיכה לעשות את זה גם היום. אני בורחת. ברחתי לחו״ל כדי שלא תהיה לי סיבה להשאר בקשר עם אנשים שאני אוהבת בארץ. ברחתי מהעבודה כי פחדתי שיראו שאולי אני לא מוכשרת כמו שהם חשבו. וברחתי מהחברה היחידה שבאמת אוהבת אותי, דווקא כשהיא כן צריכה אותי, רק בגלל שהיא העזה ברגע של חולשה לנסות להתאבד והדליקה לי את כל הטריגרים שהצלחתי יפה מאוד לשמור בשקט בתיבת הפנדורה הקטנה מתחת למיטה.
זהו. הייתי צריכה לשפוך. אני חושבת שזה זמן לטפל בבעיה ולא רק בספטומים.
