כשהייתי בת 15 התנדבתי בפורום ״תמיכה נפשית לצעירים״ בתפוז. זאת הייתה תקופה של פורומים וכולם רצו להיות חלק מאיזה פורום ולהפגש על הגג של עזריאלי. הכרתי שם אנשים שהפכו מהר מאוד להיות חברי הטובים ביותר באותה תקופה. זה היה קל כי דיכאון מושך דיכאון ושני אנשים מדוכאים יחד, מרגישים יותר חזקים מבן אדם מדוכא אחד לבד. פתאום, אתה לא לבד. יש עוד מישהו שיודע, שהאור בקצה המנהרה זאת בעצם הרכבת שבאה לדרוס אותך. יש עוד מישהו שמסכים שהחיים הם בעצם מסכת הייסורים לפני שיתנו לנו למות בשקט אבל בנתיים בואו נסבול בשביל אחרים כי הם לא מוכנים להשאיר אותנו לבד בחושך. פולניה.
הרבה אנשים מדוכאים כי בהקשר של חייהם ונסיבות חייהם, זה מאוד הגיוני. חברי הטובים ביותר באותה תקופה באו ממשפחות עם הורים קשים, עם חוויות קשות (קרי אונס, אלימות..) וחלקם סבלו מהפרעות נפשיות קשות ומאובחנות. חשבתי שאם אתה מאובחן כחולה נפש (משוגע עם אישורים) אז זה גורם מאחד. כל המשוגעים צריכים להיות ביחד כדי שנוכל להחלם בכל ה״נורמלים״ שאומרים לנו שיהיה בסדר וזאת החלטה שלנו להרגיש טוב יותר. אבל, האם זאת באמת החלטה שלנו להרגיש טוב יותר?
עד היום אני מנסה להבין מה אני מרוויחה מלהיות בדיכאון והאם אני באמת יכולה לשלוט בזה רק מהמחשבה שאני לא מרוויחה מזה כלום באמת. כי אם אני לא מרוויחה מזה כלום, למה הוא חוזר? למה הוא נותן לי הפסקה קטנה במסגרת הסחת דעת וחוזר חזק פי 2? אלו שאלות שאני שואלת את עצמי כל פעם וכל פעם אין לי תשובה. וכל פעם אני תופסת את עצמי בידיים ואומרת שגם אם אני חושבת שאין לי בשביל מה לחיות, זה רק בגלל שכרגע לילה והגיוני שלא יהיה אור.
וזאת הבעיה עם אנשים מדוכאים. אנחנו מתחלקים לשניים. אלו שאיבדו תקווה ואלו שלא איבדו תקווה.
כשבחרתי לעשות מעשה שהוכיח שאיבדתי תקווה, כל אלו שנותרה בהם טיפת תקווה בחרו לעזוב ולהעלם מחיי. למה? אני יכולה להגיד שהם לא חברים אמיתיים ולכעוס שהם עזבו. אני יכולה לכעוס יותר על הדרך שאנשים עזבו. כי הם לא אמרו שלום, הם פשוט הפסיקו לענות. ואני נותרתי שם במיטת בית החולים - מבולבלת, כואבת ולבד. אבל הם עזבו כי היה להם קשה ועוד הייתה בהם תקווה שהם יצאו מזה ויחיו חיים נורמלים. כמעט כל משוגע, עמוק בפנים, היה רוצה לא להיות משוגע.
קשה להיות סביב אנשים שאיבדו תקווה כשאתה עצמך בדיכאון. אתה מרגיש שאין לך את התשובות הנכונות לתת ואתה יודע שלחזק את התחושה של החיים חרא אבל בוא נשרוד ביחד זאת טעות פטאלית שגרמה לי להגיד ״לעזאזל עם הכל, נתראה בעולם הבא״.
אנשים בדיכאון לוקחים הרבה אנרגיה והם מכריחים אותך להתמודד עם השדים שלך כי אם אתה לא חזק מולם, הם מושכים אותך למטה. במיוחד כשהם לא בשלב שהם מוכנים לקבל עזרה (ויש הבדל גדול בן ללכת לפסיכולוג, לקחת תרופות ולהגיד שאתה מקבל עזרה לבן המוכנות הנפשית לקבל עזרה כי אתה באמת רוצה לשנות משהו).
ולמרות זאת, כשמישהו חשוב לך והוא בדיכאון ואתה בדיכאון, זה קשה. כי הכי קל זה להגיד, ״טוב, תקשיב, זה יותר מידי״ וזה הכי מתסכל ולגיטימי להודות, ״אני לא יודע מה לעשות ואיך לעזור לך״. במיוחד כשאתה לא יכול פשוט לעצור את החיים ולהיות שם בשבילו 24/7 כמו שהיית רוצה להיות. ואם אתה לא שם, הצד השני לא מוכן לקבל את זה שאתה אוהב אותו. הרי יש לך את החיים שלך לא? אתה גם ככה עסוק מידי בשבילי. הוא חושב שהוא מפריע, חושב שאם לא ענית כמה ימים אז אתה לא רוצה לדבר איתו ושבעצם דברים לא הולכים להשתפר ואין באמת בשביל מה להלחם.
אז מה עושים? תגידו לי אתם.
כי נגמרו לי הכוחות. אני מי שאני ויותר ממה שיש לי אני לא יכולה לתת. ואולי זה לא הרבה. ואולי זה חרא.