היום נכנסתי לבית קפה והמוכר הכיר אותי. הוא שאל ״היי, מה שלומך?״ אז עניתי לו ״מצויין, מה שלומך?״ כי זה מה שאנחנו אמורים לענות כשמישהו שאנחנו בקושי מכירים שואל אותנו לשלומנו. אבל אני לא בסדר. אני לא בסדר כי היום הקאתי שוב, אחרי כמה חודשים שאני שוב בדיכאון מוחלט ואף אחד לא יודע.
זה היה אחד הרגעים בהם הרגשתי כמה שאני שקרנית, שכולנו שקרנים, מעמידים פנים שאנחנו בסדר כשאנחנו באמת לא. וזה לא מספיק שרק אנחנו נשקר, אנחנו מצפים שכולם ישקרו כי אנחנו מצפים שכל העולם יקרוס אם רק נעז להגיד את האמת מפעם לפעם. ואלו השקרים האלה שגורמים לנו להרגיש יותר ויותר לבד עד שאנחנו באמת לבד.
כבר חודשיים שלא דיברתי עם מישהו באמת. כל פעם ששאלו אותי, נתתי את ההסבר שאני עסוקה, ואני חולה ואני עמוסה בעבודה ובלימודים. פשוט לא רציתי להמציא סיבות כדי שאחרים ירחמו עליי ויגרמו לי להרגיש בסדר עם זה. גם לא רציתי שיעזרו לי כי לא מגיע לי עזרה. לא רציתי שינסו לדבר איתי ואולי גם רציתי להמשיך להעניש את עצמי כדי שתהיה לי סיבה להמשיך להרגיש רע. כדי שלא אצטרך לעצור לרגע ולהבין שאין באמת סיבה כל כך נוראית בשבילי להרגיש ככה אבל ככה אני מרגישה. כי אז אצטרך לא רק להפסיק להגיד לעצמי כמה מכוערת וחסרת ערך אני מרגישה, אני אצטרך גם לקחת אחריות על כל הדברים שאני עושה שגורמים לאחרים להרגיש רע. ואני יודעת שהסליחה שלי לא באמת שווה כלום כי אני לא בטוחה שאני יכולה לשנות שום דבר בעצמי כרגע גם ככה. אז עדיף ככה. מה שוות ההבטחות שלי אם אני לא אעמוד בהן.
אז החלטתי פשוט לכתוב פה. כי אין לי מקום אחר לכתוב בו. וזה לא משנה מי יקרא את זה.
כנראה שאנחנו לא משתנים אף פעם, אנחנו רק נאחזים בעוד כמה הסחות דעת עד הפעם הבעה שאנחנו קורסים.
