יש ימים מסוימים שמוזר לי לחיות בחו״ל. בעיקר כשאני קוראת דברים בפייסבוק ומרגישה רחוק-קרוב.
יש ימים מסוימים שאני חושבת על לחזור לארץ ואז אני נזכרת למה עזבתי ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי חוזרת לארץ.
יש ימים מסוימים שאני חושבת על לעזוב את ברלין ולעבור לעיר או מדינה אחרת. ואז אני נזכרת שהייתי במקומות אחרים וברלין, על יתרונותיה וחסרונותיה, היא מקום טוב לגור בו.
יש ימים שאני נזכרת במי שהייתי לפני שעברתי לברלין ולפני שהתחלתי לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו אני. באותם ימים אני מתגעגעת לאנשים מסוימים שהיו קרובים לליבי באותה תקופה. אנשים שאני לא יודעת אם אראה שוב וגם אם כן, זה בטח יסתכם בשלום קר, שיחת חולין והבטחה ריקה שאולי מתישהו ניפגש לחדש את הקשר.
לפעמים אני תוהה לעצמי אם הייתי מכירה אותם עכשיו, האם היינו מתחברים? אין לי תשובה חד משמעית. עם חלקם סביר להניח שלא כי מראש היינו מבינים שאין ביננו הרבה מהמשותף. עם חלקם האחר אני רוצה להאמין שיש מקום לחוויה מתקנת ואם היינו מכירים היום, דברים היו מסתיימים אחרת.
ואז אני מזכירה לעצמי שאני חייה בהווה ולא בעבר. שיש מטענים כבדים בקשרים האלה והסיכוי שלי לחדש אותם הוא אפסי ולכן אין טעם לנסות. אין טעם לנסות לכתוב שוב ולבקש סליחה. אין טעם להעלות זכרונות כואבים. אין טעם להבטיח הבטחות שהפעם זה יהיה אחרת, בעיקר כי אני לא יודעת איך זה ישפיע עליי והאם דברים באמת יהיו אחרת.
ובכל זאת, באותם ימים אני קוראת את הבלוגים שלהם, בודקת בפייסבוק, מחפשת מידע בכל רשת חברתית. עם חלקם, הפעילים שבהם, זה קל 😄 עם אחרים, הם נעלמו מעל פני הרשת וזה בלתי אפשרי בלי לכתוב להם ישירות (אם הם לא החליפו מספר טלפון או אימייל). אבל אני לא יוצרת קשר רק כדי לשאול אם הם חיים ואם הם בסדר.. זה נשמע לי נואש ומגוחך לכתוב למישהו שלא דיברתי איתו שנים ״היי, מה שלומך? לא דיברנו הרבה זמן אבל רק רציתי לדעת שאתה בסדר״.
זה עוד יותר קשה כי הם לא כולם בסדר. וזה קשה לגלות את זה ככה, דרך האינטרנט, שמישהו שאהבת כבר לא בן החיים.
אבל זה כן נחמד לפעמים לקרוא דברים חיוביים על אלו שמצאו אהבה והקימו משפחה. בסופו של יום, העיקר שטוב להם.