משחקים והרהורים

זהו. זה נגמר.

במיטה הוא היה העבד שלי, הכלבה הקטנה שלי, הזונה שלי וכל מה שרציתי ושציוויתי עליו להיות. מחוץ למיטה הוא היה האהבה שלי. במיטה אני שלטתי בו, מחוץ למיטה הוא שלט בלב שלי. במיטה הוא אמר לי שהוא מעריץ אותי, מחוץ למיטה הערצתי אותו. במיטה אמרתי לו שהוא רפש עלוב, עפר לרגליי, מחוץ למיטה חשבתי שאני בקושי מגיעה לקרסוליו. במיטה אני ציוויתי והוא ציית, מחוץ למיטה הייתי עושה בשבילו הכל. כל מה שיבקש, וכל מה שלא יבקש.
הוא כמעט אף פעם לא ביקש. תמיד הרגיש שלא מגיע לו, שהוא לא שווה את זה. אני תמיד הצעתי, ולפעמים הוא גם הסכים לקבל. בהתחלה בחיוך מבויש, עם הזמן בחיוך מבויש קצת פחות.
הוא גילה לי את עולם הסאדו. אבל הוא גילה לי עוד עולם. עולם של אהבה. עולם של רגש שלא האמנתי שיכול להיות בי. הוא עזר לי לגלות את המלכה השולטת שבי, אבל גם את האישה האוהבת.
מעולם לא הרגשתי קרובה למישהו כמו שהרגשתי אליו. מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו. מעולם לא מצאתי מישהו שמבין אותי כל-כך, מישהו שרק אני ועוד מתי מעט יכולים להבין. גם בעניין הסאדו, וגם בדברים רבים אחרים.

הוא עשה בשבילי המון. אני לא מדברת רק על המשחקים הנחמדים שלנו, אלא על המון דברים, על חיי היום-יום. הוא תמיד דאג לי, דאג שיהיה לי טוב ושאהיה מאושרת, והיה קצת נבוך כשאני דאגתי לו. הוא אהב אותי הרבה לפני שהעז להודות בכך בקול, אבל ההתנהגות שלו שידרה את זה בקול תרועה רמה. ואני הייתי קרועה בין העולמות - מצד אחד רוצה לפנק אותו עוד ועוד, מצד שני רוצה להכאיב לו ולשלוט בו. מצד אחד רוצה לשמח אותו ולתת לו לישון קשור על הריצפה, מצד שני רוצה לחבק אותו בלילה ולהרגיש אותו ליידי. מצד אחד רוצה להכאיב לו, מצד שני רוצה לגונן עליו.

אבל זה נגמר. לפני שלושה וחצי חודשים זה נגמר בפעם הראשונה, אחרי חמישה חודשים של אושר צרוף. שלושה וחצי שבועות מאוחר יותר חזרנו, לסופשבוע שהיה עבורי פסגת האושר, ואז נפרדנו שוב - הפעם בצורה מכוערת, הרבה יותר קשה וכואבת ועקב נסיבות שלא תלויות בנו. צרחתי, בכיתי, התחננתי, איימתי - וכלום לא עזר.

מאז זיינתי, בטח. מין ונילי זה הדבר היחיד שמצאתי, למרות שכמה הרשו לי למשוך להם קצת בשיער. אבל בכל מקרה, סאדו מזכיר לי אותו. אז זיינתי, אבל לא הרגשתי כלום. ובכל אחת מהפעמים הללו, אחרי שחזרתי הביתה, או אחרי שההבחור התורן הלך...

נשארתי לבד.