משחקים והרהורים

ביום ראשון בלילה הבחור שלי טס לארה"ב לשבוע, מטעם העבודה. במוצ"ש חזרנו מטיול עם הכלבה, והוא רקד עבורי קצת, ואז נזכרתי שכבר המון זמן לא חרטתי עליו. וחוץ מזה, החלטתי שהבחור צריך משהו שיזכיר לו אותי בזמן שהוא בחו"ל.
אמרתי לו לשכב על הגב, והוצאתי מהמגרה את הסכין. סכין מאוד יפה, שחור-אדום, אותו קניתי לנו כהפתעה בפעם הקודמת שהיה בחו"ל. הסכין, שפתו חדה ונוצצת, הספיק להתחבב עלינו מאוד מאז. וכשהוצאתי אותו מהמגרה עלה חיוך רחב על שפתיו של הבחור.
"קודם כל", אמרתי לו בעודי מוציאה את הסכין מאריזתו, "דחוף לעצמך בכל יום אצבע או שתיים לתחת, כדי שיישאר פתוח בשבילי. דמיין שזו מלכתך שמזיינת אותך".
"בשמחה, מלכתי", ענה לי הבחור. ציוויתי עליו לשכב על הגב, והפשלתי את השמלה עד שחשפתי לגמרי את החזה המדהים שלו. כבר הנפתי את הסכין כשהוא עצר אותי: "אבל את יודעת, אני לא אהיה לבד בחדר אלא עם שותף..." "אז תצטרך כנראה לנקוט במשנה זהירות", סטרתי לו על פניו בשל חוצפתו, "אתה שלי, ואני אסמן אותך עכשיו".
הבחור השתכנע, ואני החלתי במלאכה. לרוב, או שחרטתי עליו סתם פסים - שריטות קטנות ונחמדות, שיכולות להיראות אקראיות לעיניו של הצופה הלא-מיומן, או שחרטתי עליו את ראשי התיבות של שמי - R.I.R. הפעם, רציתי לחרוט משהו קצת שונה, ולהפתיע אותו.
חיש-קל הושם עליו כיסוי העיניים ואני התחלתי במלאכה. ("אני יותר אוהב שאת מכאיבה לי כשהעיניים שלי מכוסות", אמר לי פעם, "ככה אני לא יודע מתי הכאב יגיע ולא יכול להכין את עצמי".) החריטה היתה קצת יותר עמוקה הפעם, כדי שתשאר לפחות לשבוע, וקצת יותר ארוכה, כי כתבתי קצת יותר. מידי פעם ראיתי שהחריטה לא היתה עמוקה מספיק - למשל, לא ירד דם או האיזור לא התנפח - ואז חרטתי שוב את מה שלא נחרט כראוי. כמובן שהשתדלתי לחרוט בדיוק באותו מקום בו חרטתי בפעם הראשונה, לכן בפעם השנייה זה כאב יותר... והבחור התפתל.
"כואב לך?"
"כן."
"להמשיך?"
(חיוך) "כן...."
אז המשכתי. והוא המשיך להתפתל, ומדי פעם פלט צעקה קצרה או התנשפות.
"איך פחות כואב לך?", כך אני, "כשאני עושה את הכל ברצף או כשאני עושה הפסקות מדי פעם?"
"אה... לא יודע."
"אז מה אתה רוצה שאעשה?"
(חיוך נוסף) "מה שבא לך לעשות, מלכתי..."
אז המשכתי לחרוט עליו, מדי פעם מכאיבה לו יותר כדי שיתפתל, מדי פעם מניחה לו מעט, מנשקת ומלקקת את השריטות הטריות. התלבטתי האם לקשור אותו, כדי שלא יוכל להתפתל, אך למען האמת הייתי עייפה מדי...
סיימתי. חיכיתי עוד דקה או שתיים שהדם יתייבש, והורדתי בחזרה את השמלה המופשלת.
"את לא מפחדת שהשמלה שלך תתלכלך בדם?"
"לא. אני חושבת שקצת אדום דווקא יכול להוסיף לה."
הובלתי אותו למראה, הפשלתי שוב את השמלה. נתתי לו להחזיק אותה בפיו כמו כלבלב טוב, והסרתי את כיסוי העיניים.
לקח לבחור כמה שניות עד שקלט. הוא התבונן היטב במראה... "איזה יופי!", קרא לבסוף, "R.I.R's Bitch!"
"בדיוק!", אמרתי לו בשמחה, "חרטתי עליך בכתב מראה, כך שבכל פעם שתסתכל בראי תזכור הכלבה שלי מי אתה!"
"מלכה מדהימה כמוך", אמר, "איך אפשר שלא לזכור??"