משחקים והרהורים

באחת ההרצאות האחרונות שאלתי משהו את המרצה שלי. המרצה, בחור חביב מאוד, ענה בנחמדות ובפרוטרוט, וחייך אליו כמו שאב מחייך לילדתו או כמו שסב מחייך לנכדתו - חיוך תמים, שאומר "איזו ילדה חמודה!" להזכירכם - אני בת 29 אבל עם פרצוף תמים של בת 19. אני מודה למרצה, מחייכת בביישנות ופתאום חושבת לעצמי... "מעניין איך היה המרצה מגיב לו היה יודע שבזמני הפנוי אני מצליפה להנאתי באנשים"...
מאוד שעשעה אותי המחשבה הזו. אני מדברת עם בחור חביב על הא ועל דא, ותוהה איך הוא היה מגיב לו היה יודע על מה אני באמת חושבת... איך היה מגיב לו היה יודע, שכשאני אומרת "חולצה יפה!" ומעבירה יד תמימה על הצווארון אני בעצם תוהה איך יראה קולר מסביב לצוואר העדין הזה שלו? שכשאני אומרת "זק?ן נחמד" ומעבירה עליו יד עדינה, מלטפת, אני משתוקקת בעצם למשוך את הזקן הזה אליי ולירוק טוב-טוב בפרצופו? איך היה מגיב הבחור הנחמד בסופר, לו היה יודע שכשאני שואלת בנחמדות: "סליחה, איפה יש תה?" אני בעצם רוצה לסטור לו בחוזקה תוך כדי שאני פוקדת עליו: "רד על ארבע והבא לי תה מייד, עבד!"? איך היה מגיב הבחור ברחוב לו במקום לגעת בכתפו בעדינות בשעה שאני שואלת במתיקות "סליחה, אפשר לעבור?" הייתי נועצת את אצבעותיי בזרועו, מתחפרת עמוק עד שהדם היה פורץ החוצה, יורקת בפניו, סוטרת לו ונוזפת בו: "סור מדרכי, עבד!"? ולאחר שהיה נופל, הייתי דורכת עליו ומצווה עליו להודות לי על כך?
מסתובבת לי ברחוב, מחייכת לעולם בביישנות ובמתיקות. והאנשים מתסכלים עליי, רואים ילדונת נחמדה בת 19-20, מחייכים בנחמדות חזרה ואומרים "בטח חמודה, מה שאת צריכה!"...