משחקים והרהורים

אנחנו נפגשים לפעמים. מדברים, צוחקים, שוכבים. נאבקים, מילולית וגם פיזית. נהנים.

ביום חמישי באתי אליך. הבאתי סרט. ידעתי שנשכב אחר כך. ידעתי, וגם אתה ידעת, על הרגשות שלי כלפיך. אני אמרתי לך שזה בסדר, אני יודעת היטב שזה לא הדדי ולעולם לא יהיה כזה. אתה מרגיש רע עם זה, כואב לך שזה פוגע בי. אני אומרת לך שאתה לא פוגע בי, שזה בסדר, שאם כבר להתאהב חד צדדית במישהו, עדיף שזה יהיה בך. נבוך, אתה פולט איזו התחכמות שאינה במקום. אני מנידה בראשי ומצקצקת, אומרת לך שאתה טיפש. שנינו צוחקים.

צפינו בסרט. כמו תמיד, במהלך הצפיה התחלנו להימרח זה על זו וזו על זה. כמו תמיד, פעמיים נאלצת לעצור את הסרט כי הייתי צריכה לקום לשירותים. כמו תמיד, לא רציתי לקום כי היה לי נעים להיות מכורבלת איתך. כמו תמיד, כשחזרתי, מיהרתי להימרח עליך בחזרה.
הסרט נגמר ואנחנו התחלנו לשחק, חצי מתמזמזים וחצי נאבקים. פעם ליטוף, פעם בריח. פעם נשיקה, פעם נסיון חניקה.
בשלב מסוים אמרתי לך: "אתה יודע מה? נראה לי שהפעם, לשם שינוי, אתן לך לחנוק אותי." ונתתי לך. כמה פעמים.

ניסיתי לבדוק, האם כל חניקה כזו מעמידה לך. אמרתי לך כבר מזמן שיש לך אופי של שולט, אתה הגבת במבוכת מה. אני יודעת שכשאתה איתי אתה אוהב לשלוט, לפעמים, רק כדי לעצבן אותי. ואני אוהבת להכניע אותך, אבל לא איכפת לי גם אם אתה מכניע אותי. מה שמהנה אותי כשאני איתך זה עצם המאבק, לא באמת חשוב מי המנצחת או המנצח.

אז נתתי לך לחנוק אותי. תפסת את האף שלי בשתי אצבעות, ועם שאר היד כיסית את הפה. בשביל לכסות את הפה שלי נעזרת גם ביד השניה.
לא החניקה הכי יעילה, הצלחתי לנשום למרות הכל. למרות שבשלב מסוים הרגשתי שאין לי מספיק חמצן, ודפקתי. כשדפקתי שחררת.
"שוב", אמרתי לך. הבטת בי משועשע. "מה, את מתחילה לחבב את זה?" שאלת אותי. "אולי הגיע הזמן לעבור צד", המשכת, מתגרה.
עשית זאת שוב. ושוב נשמתי, עד שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. ודפקתי, ושחררת. ואז לקחתי אויר מלוא הריאות, והיה לי נדמה שזה מעמיד לך קצת. אבל לא הייתי לגמרי בטוחה.
"שוב", אמרתי לך. אתה כבר היית מרוצה מעצמך לחלוטין, בא לי לחנוק אותך. אתה גורם לי לרצות להיות נשלטת, אתה גורם לי לרצות להיות שלך, ואני שונאת אותך על כך. אני שונאת אותך, אבל הרבה יותר אוהבת אותך. אוהבת אותך ובוטחת בך. מספיק כדי שנשחק, מספיק כדי לתת לך לעשות לי ככל העולה על רוחך.
קרבת את היד שלך ללחי שלי. התחלתי כבר להתכונן, פיזית ונפשית, לכך שתסתום את האף שלי. נשמתי עמוק, שוב ושוב, היד שלך על הלחי שלי.
פתאום, קרבת את השפתיים שלך לשלי ונישקת אותי. לאט, לאט. הכל אתה עושה לאט. זה מוציא אותי מדעתי ומהפנט אותי. אני עושה את הכל מהר, אין לי סבלנות. אתה עושה את הכל לאט, כאילו אתה יכול לחכות אינסוף זמן. אפילו כשאתה קורע את עטיפת הקונדום, אתה לא עושה את זה בלהט כמו שאני עושה, אלא לאט לאט, בצורה מחושבת. זה מוציא אותי מדעתי. הלואי שהיה לי אפסילון מהשלווה ומהרוגע שלך, מהסבלנות שלך.
אבל אין לי. אתה מנשק אותי לאט, מהפנט אותי, ואני מנשקת אותך בלהט, לפי הקצב שלך. כל כולי מרוכזת בך, מהופנטת. תוהה במה זכיתי שאתה מנשק אותי כך, בהתחשב בעובדה שאתה לא נוטה כל כך להתנשק איתי. ואתה מנשק, ואני מנשקת, נסחפת, מתמכרת לשפתיים הרכות והמפתות שלך, רוצה לטעום אותך עוד ועוד.
בבת אחת אתה תופס את האף שלי עם האצבעות שלך ומכסה את הפה שלי עם שאר היד. מופתעת, איני מצליחה לנשום. "אמרתי לך שתהיה שולט מושלם!" אני מתגלגלת מצחוק ומאושר. "מה?" אתה לא מבין מה אמרתי. טוב, קשה להבין את המילים היוצאות מפי, בהתחשב בנסיבות. "אמרתי לך שתהיה שולט מושלם", אני מצליחה להגיד, מבעד לידיים שלך שמנסות לסתום לי את כל מעברי האויר.

בסופו של דבר, אני דופקת ואתה משחרר. חצי מהופנטת וחצי אחוזת התפעלות, אני מסתכלת עליך וצוחקת. "מה אתה כל כך מרוצה מעצמך?", אני שואלת למראה המבט המרוצה-משועשע בעיניך. ומיד מוסיפה: "צריך להרוג אנשים כמוך."
"את מוזמנת לנסות", אתה אומר לי. אני צוחקת, מלטפת אותך - ופתאום חונקת. אתה מתגונן ותוקף. אנחנו ממשיכים להיאבק, צוחקים, נהנים.


לעזאזל, אני אוהבת אותך כל כך. מתי זה כבר יעבור?