משחקים והרהורים

אף אחד לא כותב בבלוג שלו "אני מאושר".

אף אחד (כמעט) לא הולך ברחוב ומכריז על האושר. אף אחד לא הולך ברחוב עם חיוך, כי הוא שמח. על ציפור שצייצה, על פרח נאה. על כלבלב חמוד. על זה שאין ילדים מעצבנים בפארק הציבורי. על זה שמישהו נתן לו היום זכות קדימה. על זה שהמוכר היה אדיב כלפיו ושמישהו חייך אליו הבוקר.

אף אחד לא אומר כמה הוא שמח. על משהו נחמד שקרה, על שיחה עם חבר. על זה הוא קם בבוקר, על זה שהוא קיים.

הרבה כותבים בבלוג שלהם שהם אומללים. כמה רע להם. כמה שהעולם הזה לא בשבילם, כמה שהוא מגעיל. כותבים על אהבה נכזבת, כותבים על מקרה רע שקרה. על ההוא שלא נתן זכות קדימה, על אחר שלא טרח אפילו להגיד "בוקר טוב".

מספרים לחבר על זה שהבוס/המוכר שוב דפק אותם. מדברים, מתלוננים. ובסוף אותה שיחה, בה צד א' מתלונן, וצד ב' משיב לו: "אתה צודק, כמו שלי למשל קרה פעם..." - ומוסיף תלונה משלו, אף אחד לא מודה על מה שיש. אחרי שיחת תלונה, אחרי שמדברים וחופרים למוות על מה שרע, אף אחד לא מודה. אף אחד לא אומר כמה הוא שמח, כמה טוב לו, שיש לו את החבר הזה. שיש לו מישהו איתו הוא יכול לדבר. שיש לו אצל מי להתלונן. אף אחד לא אומר לחבר שלו, תודה על זה שהוא חבר.

אנשים נוטים לא לשים לב לדברים טובים, או לקחת אותם כמובנים מאליהם. אף אחד לא שואל: "מה עשיתי טוב שזכיתי בכל הטוב הזה?", רק "מה עשיתי רע שנפל עליי כל הרע הזה?" כי טוב הוא מובן מאליו. אבל רע? זה לא, זה לא בסדר. אסור לשבח את הטוב, חייבים להתלונן על הרע.


אני האחרונה שתחלוק על הטענה שהעולם הוא חרא של מקום. בגלל זה רציתי להתאבד המון פעמים, בגלל זה אני לא עושה ילדים. וכמו כל ישראלית טובה, גם אחד התחביבים שלי הוא להתלונן. ואל תדאגו, ואני לא הולכת לסיים את הפרסום הזה בקריאה לחיבוק גדול, לשלום ואהבה או לדברים מחליאים אחרים. אני רק מציעה שתשימו לב, מדי פעם, שיש גם דברים נחמדים בחיים. יש המון, צריך רק למצוא אותם. לא רק שבכל רע יש טוב, אלא יותר מזה: כל ערימת גללים מצחינה יכולה לדשן שיח ורדים מרהיב. או טוב מכך: על כל ערימת גללים מצחינה יכול לדרוך אדם שאתם שונאים.

אז הנה, משהו חרא שקרה: בזבזתי המון זמן בסופ"ש, לא סיימתי חצי ממה שרציתי ואני מתחילה לחשוש מהמבחן ביום שישי.
משהו טוב שקרה: אתמול כתבתי את תוכנית המטלב הראשונה שלי. (!!)

בברכת המשך יום חרא מצוין!