משחקים והרהורים

לפני המון זמן, ממש ממש המון זמן, רציתי לשכב איתך. ממש רציתי. הייתי די בטוחה שאתה בתול, מה שהלהיב אותי אפילו יותר, אבל לא הייתי סגורה על זה במאה אחוז. ובכל מקרה, אבלי שום קשר לכן-או-לא בתול, פשוט רציתי אותך.

לבסוף הצלחתי לאזור אומץ. יום אחד הייתי אצלך, ופשוט שאלתי. בצורה הכי ישירה שאפשר, שאלה פשוטה של "כן" או "לא". אז עוד לא ידעתי שאסור לשאול אותך שאלות של "כן" או "לא", שכל שאלה כזו רק תסבך אותי יותר.
אז שאלתי. כמובן, נשאתי את נאום "הפעם הראשונה" (אני מבינה אם אתה רוצה שהפעם הראשונה שלך תהיה עם מישהי שאתה באמת אוהב, בלה-בלה-בלה). והסתכלתי עליך, וכאז כן היום לא הצלחתי לקרוא אותך. לא הבנתי אם אתה נבוך, או מהרהר, או מה בדיוק עובר בראש היפה הזה שלך.
"יש לי כמה תנאים", אמרת. שמחתי, הרגשתי שאנחנו מתחילים להתקדם. הראשון, אם זכרוני אינו מטעיני, היה שנשתמש באמצעי מניעה. טוב, זה משהו שמבחינתי ברור לחלוטין. והתנאי השני, שמשגע אותי עד היום, היה: "אני לא רוצה להיות מפורסם".
כך אמרת, באותה צורת דיבור מיוחדת שלך שלמדתי להכיר , גם אם לא להבין, עם הזמן. הכוונה, לקח לי כמה שניות לקלוט, היתה: בתנאי שלא אספר על כך לאף אחד. אתה ביקשת, ואני כמובן הסכמתי. בצער מה, אבל הסכמתי.

התעלסנו במשך כמה שעות. לא מאוד נהנית. רציתי לענג אותך, רציתי לעשות לך טוב. אבל בלבלת אותי. לא הצלחתי לקבל ממך תגובה לשום דבר כמעט. נותרת שקט. דברים שעבדו כמעט על כל בחור לא עבדו עליך, או לפחות קיבלתי את התחושה שהם לא עבדו עליך. כששאלתי אותך אם אתה נהנה מכל מיני דברים שאני עושה, נראית נבוך. וזה קצת בלבל אותי.
הפעם הראשונה היא אף פעם לא משהו, אמרתי לך. גם בשביל נשים וגם בשביל גברים; לנו זה כואב, אותכם זה לרוב מלחיץ. ובכל זאת, הרגשתי שלא הצלחתי לענג אותך, וקצת התאכזבתי מעצמי. קיוויתי לתת לך יותר, גם בשבילך וגם, למען האמת, בשביל האגו שלי. שאני לא אצליח לענג בחור? ממש מעליב!

אני חושבת שאפילו לא גמרת, איני זוכרת בדיוק. מה שאני כן זוכרת, זה שחזרתי הביתה ברגשות מעורבים; מצד אחד הנה, פתחתי עוד בתול. עוד וי לרשימה. מצד שני, אכזבה. לא הלהבתי אותך כמו שקיוויתי, לא נראה שנהנית יותר מדי. בעצם, עכשיו אני נזכרת שלפני שהלכתי שאלתי אותך אם נהנית, ואמרת: "לא כל כך". ואני לא ממש ידעתי מה לעשות.

***

רציתי לשכב איתך שוב. מיד אחר כך, אפילו יום למחרת. להעניק לך ולי חויה מתקנת. או כמה חוויות מתקנות, אפילו. אבל לא העזתי להציע. אני לא יודעת למה. אולי חששתי מתשובה שלא אוהב. אולי חששתי ממשהו כמו "תשמעי, הפעם הקודמת לא היתה משהו, לא נראה לי שארצה לשכב איתך שוב". ואולי פשוט לא הצלחתי למצוא את ההזדמנות המתאימה. אז פשוט התאפקתי, לא הצעתי.

***

אחרי הרבה זמן, ממש ממש הרבה זמן, אזרתי אומץ שוב. התחלנו כבר להתקרב, בתור חברים, גם אם לא יותר מדי, ובשלב מסוים הצעתי שוב. קצת גמגמתי הפעם, קצת חששתי. לא הייתי לגמרי בטוחה. ובסופו של דבר, הצלחתי להוציא ממך תשובה מהוססת: כן,למה לא.

שמחתי. לאחר זמן מה באתי אליך. מפה לשם התחלנו קצת להתמזמז. היה כיף. עשינו הפסקה קטנה, קפצתי הביתה להוציא את הכלבות - וחזרתי אליך. ואז היתה הפעם השניה שלנו.
הפעם השניה היתה פשוט מופלאה, מעבר לכל דמיון. במקום ההיסוס והמבוכה שהיו לך בפעם הראשונה, בפעם השנייה היית מלא תשוקה. ואם יש משהו שעושה לי את זה, זה לראות את הבחור מלא תשוקה.
זה היה מדהים. אני לא זוכרת מה בדיוק עשינו, אם הייתי למעלה או למטה, או גם וגם, אני רק זוכרת שהיית מלא תשוקה. נגעת בי, ליטפת אותי, הגבת אליי. רצית אותי. וזה היה טוב כל כך, הייתי מאושרת ומסופקת כאחד.

באותו יום חזרתי הביתה בתחושה מופלאה. לאחר שהחמאתי לך על ביצועיך שוב ושוב, כמובן. לא הצלחתי להבין אם היית נבוך או מוחמא מהתשבוחות שלי. נראה שבהתחלה הובכת קלות, אחר כך זה כבר התחיל לעלות לך לראש. בצדק רב, אם להודות על האמת.
אחר כך שלחתי לך SMS: "תודה על האירוח, היה תענוג!" אתה שלחת לי בחזרה: "אין בעיה... תבואי עוד..."
שמרתי את ה- SMS הזה. כשגנבו לי את הנייד, אובדן ה- SMS הזה היה אחד הדברים עליהם הצטערתי.

***

מאז אותה פעם הייתי מסוחררת. רציתי רק לשכב איתך שוב, ושוב, ושוב. אבל אתה לא תמיד היית זמין או לא תמיד רצית, ואני נותרתי מתוסכלת. וגם כשכבר הצלחתי להיפגש איתך, לא תמיד שכבנו, ורוב הזמן פשוט לא הצלחתי להבין אם אתה רוצה או לא.

כאז כן היום. לפעמים אני די בטוחה שאתה רוצה, רוב הזמן אני פשוט לא יודעת. לפעמים אני די בטוחה שאתה לא, אבל מנסה בכל זאת ומגלה שכן. לפעמים אני חוששת לנסות כי אני בטוחה שאתה לא רוצה. ולפעמים אני מנסה ואתה לא בדיוק משתף פעולה, ואיני מצליחה להבין אם אתה לא מעוניין או פשוט משחק בי. ולפעמים אנחנו ביחד, הזין המדהים שלך עומד ואני חמה אש, אבל בכל זאת אתה מתון ורגוע. ואני, הפוכה ממך בדיוק, משתוקקת להסתער עליך ולהחדיר אותך לתוכי, לא מבינה איך אתה יכול להיות חרמן ושליו בו זמנית. לא מבינה איך הזין שלך עומד, אבל התשוקה לא משתלטת עליך. לא מבינה, לפעמים, איך זה שלא משנה כמה אתה חרמן או כמה עומד לך, אתה תמיד מחכה שאני אזום. למה, לכל הרוחות, אתה לא עושה את הצעד הראשון. לעולם.

***

הרבה זמן עבר מאז. אולי שנה, אולי פחות. אין לי מושג, אני לא ממש טובה בהערכת זמנים. בזמן הזה למדתי להכיר אותך. בזמן הזה הפכנו להיות חברים טובים. אתה חבר טוב עבורי, ואני משתדלת להיות החברה הכי טובה שאני יכולה עבורך. לפעמים אני מרגישה שזה לא מספיק, לפעמים אני מרגישה שזה מעיק עליך. הייתי שואלת אותך, אבל אני חוששת שלא אקבל תשובה. רק צחקוק נבוך ושפע של התחמקויות.

וכמובן - סקס. אני תמיד רוצה לשכב איתך, אתה לא תמיד רוצה אותי. או שכן, אצלך הרי אי אפשר באמת לדעת. אני אוהבת את הסקס איתך, אוהבת מאוד. אבל אם הייתי צריכה לבחור אחד מהשניים, הייתי מוותרת על הסקס ושומרת על החברות.

אמרתי לך כבר, שאתה היחיד שהוא גם חבר טוב שלי וגם זיון. אצל השאר יש חלוקה די ברורה: או זה, או זה. לא גם וגם, לא לערב חברות עם סקס. לא שחלילה אני לא מחבבת את הבחורים שאני מזיינת, הם סבבה והכל, אבל רובם טובים רק (או בעיקר) לדבר אחד.
אבל איתך זה גם וגם. וזה כיף דווקא, זה די מוצא חן בעיני. זה נחמד, ככה אפשר גם לדבר וגם לשכב, להנות מכל העולמות. מצב אידיאלי.

כמעט אידיאלי, בעצם; עניין הסודיות משגע אותי, ה"אני לא רוצה להיות מפורסם" הזה שלך. יש לי הרבה חברים טובים: יש את הראשון, ויש את השני, יש כמובן את שלושת הקקות שהם החברים הכי טובים שלי ויש דברים שסיפרתי רק להם, ויש עוד כמה חברים טובים ואפילו חברות. ולאף אחד לא סיפרתי, אף אחד לא יודע. וזה משגע אותי, זה מוציא אותי מדעתי. לפעמים אני חולמת שהראשון מגלה את זה איכשהו, אולי זו הדרך של תת המודע שלי להבהיר כמה קשה לי עם זה.
אתה יודע עם מה יותר קשה לי? מילא לא לספר לאף אחד שאנחנו שוכבים. הרבה יותר קשה לי לא לספר לאף אחד שאני מאוהבת בך. אני לא יכולה לדבר על זה. אני מפחדת, שאם אספר למישהו על זה, איכשהו אגיע גם לספר לו על זה שאנחנו שוכבים. אז אני לא אומרת כלום. ולפעמים אני מרגישה צורך לפרוק את הלב, אבל אין לי באמת עם לי לדבר. וזה קשה.

לפעמים, כדי להתמודד עם זה, אני קצת מתגרה בסובבים. לפעמים, כשאנחנו עם עוד אנשים, אני פולטת איזה משהו. כל האנשים מבינים אותו בצורה אחת, רק אתה ואני מבינים אותו בעוד צורה. אף אחד לא חושד, אף אחד גם לא יחשוד. ואני מרשה לעצמי, לכן, להעיר מדי פעם את ההערות הללו. סוג של התגרות, סוג של פריקה. הדרך היחידה בה אני יכולה לפרוק את זה, ולו במעט.

***

זה הצחיק אותי, מה שקרה לפני כמה זמן: יום אחד באתי אליך. עשינו כל מיני דברים, גם שכבנו. ולמחרת, ממש יום למחרת, נפגשנו כמה חבר'ה - ואתה ביניהם. וזה שגע אותי ושעשע אותי כאחד, הידיעה שאף אחד מהם לא חושד, אף אחד מהם לא מעלה בכלל בדעתו את האפשרות הזו. לפעמים אני מוצאת עצמי נאבקת בפיתוי להכריז על כך בקול רם, או למזמז אותך פתאום כשאנחנו מול כולם. לפעמים אני מתה לספר למישהו רק בשביל לראות את התגובה שלו, ולפעמים אני פשוט משתוקקת לפרוק.


אבל הבטחתי משהו, ואני מקיימת. הבטחתי לשמור, ואני שומרת.
שומרת סוד.