הייתה לנו שיחה קשה אתמול אבל הצלחנו להבין למה. הוא הגדיר את זה ככה:
את כובלת את עצמך
מצד שני את רוצה לחיות
את במלכוד ומחפשת דרך לחיות בלי להשתחרר. אין לך אופציה כזו.
את ילדה טובה מדי, נאמנה מדי, מתחשבת מדי.
אני מענישה את עצמי ומונעת ממני חיים. עד שאעזוב. הם חיים את החיים שלי ואני רוצה לחיות אותם בעצמי בלי לשתף אותם אני רוצה את הפרטיות שלי.
שהאוויר שנכנס לי לריאות יהיה רק שלי.
"את מרגישה רע לחיות בלי לשתף אותם ככה חינכו אותך שהחיים שלך הם לא רק שלך"
הוא צודק. אז אני נמנעת. כשלא אהיה פה זה יהיה קל.
ישבתי בסך הכל 40 דקות בסלון. לא ברחתי אחרי הדקירה הראשונה. לא נטשתי אחרי השניה
הקיא עלה לי לגרון שורף לי בפנים ואני מתאפקת לא לבכות. לא רוצה לבכות בגללה זה לא מגיע לה.
אז אני אוגרת.
גם לא חיה
גם סופגת
לפחות יש לי מאסטר. אני חושבת שהוא אי השפיות שלי.
לפחות סיפרתי למישהו שאני מענישה את עצמי, שההתנהגות שלי לא בריאה. העברתי את זה למקום של טיפול מקצועי.
בכמה צעדים מהסלון לחדר הסתכלתי על הנעליים שלי בכניסה המחשבה היחידה שעלתה לי בראש זה שאולי לא אשרוד את הזמן הזה
יום אחד אתלה את עצמי עם חגורה בחדר. הנעליים יתנדנדו להם ככה באוויר.
לפני 17 שנים. 30 בנובמבר 2007 בשעה 11:46
