|
|
|
אני רוצה לחזור אליו. הוא אהבת חיי.
שוכבת במיטה, עוצמת את העיניים, רואה אותו מולי. והדבר הראשון שאני עושה זה מחבקת אותו
ומסניפה. הריאות שלי מתפוצצות, מהתרגשות ובכי שעומד בגרון.
והאצבעות שלי בשיער שלו, מלטפות ומקרבות אלי.
אני מעירה את עצמי מהמחשבות, בוכה וקוראת לו שיבוא.
אמצע הבוקר ואני רטובה. הדופק בין הרגליים משנה לי את קצב הנשימה
אני בכלל עייפה, בכלל פנטזתי על המיטה ועל שינה ארוכה. הוא בשלו, מתגרה בי
המילים שלו חופרות לי בכוס. שקול, החלטי, רגוע, חודר, מסתכל עלי בשקט, מתפתלת
וכשהוא קורא לי כלבה גרגור עדין ומתפנק בוקע לי מהגרון. לרגע אני מנסה להבין מאיפה זה יצא עכשיו, אני לא יודעת לגרגר.
המחשבות רצות לי בראש מחפשת דרכים מהירות להימלט מהמצב הזה, יושבת במשרד, מיוחמת
איך אשרוד את היום עכשיו?
בא לי לגמור.
המוח רוצה שהוא יפסיק ואני אפילו מבקשת ממנו שדי
כשהמגע שלו מתנתק ממני הוא מתעניין במה אני כן רוצה
מהרהרת לחצי שניה ונכנעת לחרמנות ואליו. תעשה בי מה שבא לך.
ברור שזה מה שאני רוצה. התגעגעתי למקום הזה שאתה בוחר בשבילי. משחק בי, משתמש בי
מטפל בי.
אז הוא ממשיך לשחק בי ואני נמסה על הכיסא. פתאום זה נגמר והוא הולך. אני לבד.
זה עומד להיות יום ארוך עם ניחוח מתוק של ייחום.
טוב לי. כן זה טוב.
לפעמים נראה לי שאני שומעת את עצמי. הד כזה, חלקיקי מילים משפטים נשכחים
שחוזרים אלי
אני לא יודעת אם הוא זה הוא או מראה של עצמי. אם הוא זו אני ואני זה אני
אז איפה הוא?
כבר לא מרגיש טוב.
אני יכולה להיות נורמלית כמו שמצפים ממני להיות, לקיים חיים בריאים.
עבודה לימודים, צחוק, חברים, ספורט, בישול, טיולים. נו בריאות. כל מה שנדמה שאדם צריך.
בטח שאני יכולה אבל עדיין לא החלטתי אם כדאי לי. אני לא רוצה לנהל חיים טובים שיכסו על פצעים שהתעלמתי מהם.
אני לא רוצה להתחמק מחלקים שיש לי כי זה נוח ונעים יותר. אני לא רוצה לחיות ככה.
ניתבתי את עצמי לרגעים של "מצוקה" אפילו שאני יכולה אחרת. אומרים שברגעים הכי קשים קורים פתאום דברים טובים. כי חייב לקרות משהו טוב שיציל מהרע לא?
אני אוהבת את עצמי ומעריכה אותי באמת. אבל זה לא מספיק לי.
לא.
רציתי שמישהו יבוא אלי יסתכל לי בעיניים (רצוי שאלה יהיו עיניים מבריקות קצת) ויגיד לי:
"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך באמת ואני מבטיח לא ללכת, אני נשאר.
לא אקח מזוודה ואטרוק לך את הדלת בפרצוף בטענה שאת לא טובה לי יותר
אף אחד לא ירצח אותי ויגרום לי להשאיר אותך פה לבד
שום סרטן לא ינצח אותי כי אני רוצה להישאר פה ולשמור עליך
וגם אם במקרה יהיו לי תסביכים פנימיים לא אסיר מעצמי אחריות, כי הבטחתי
ואני עושה את זה בלב שלם ולא מתוך רחמים אליך
אני לא אתן ששום דבר כזה יקרה לך שוב. אני אוהב אותך. באמת ולא בסתם. אני נשאר"
רציתי. אבל לא נראה לי שאף בן אדם שפוי יקח על עצמו כזו אחריות מטורפת.
ועדיין נראה לי שחלק ממני מסרב לוותר ומאמין שאולי הפנטזיה הפראית שלי תתגשם.
מצד שני אני כל כך פגועה וכל כך רע לי שאני לא מוכנה להיפתח ולתת הזדמנות.
בקיצור שום דבר כנראה לא הולך להשתנות. וזה הורג אותי.
שמישהו יבוא עכשיו ויגיד לי את זה!!!
זהו.
זה נגמר.
אני מתחילה להבין מה עשיתי לעצמי רק עכשיו.
זה הכה בי כשריחפתי במקלחת והתעוררתי ובכיתי בתוך אמבטיה ריקה.
התחמקתי מלהסתכל בעצמי, בלטפל בי, זה היה יותר קל ופשוט לנבור בנפשות של אחרים
עכשיו כשהלכתי ועזבתי את כולם נשארתי אני. לנבור בי.
מסתכלת על התהומות שיש לי בפנים חורים שחורים ענקיים כאלה וכמו קאמיקאזה קופצת לתוכם.
אני מגיעה לשיאים. מתנדנדת בין להתמודד עם מה שמוצאת לבין ללכת לאיבוד ולתלות את עצמי בחדר.
זה טוב שאני לבד. נגיעת אצבע קטנה תפיל אותי. אני מניחה שלפני שאקשור חבלים ואפיל כיסא אני אגיד הצילו.
היום היה יום קצה מיוחד. הרגשתי את זה בא. זה היה כל כך קרוב. אז העסקתי את עצמי במליון דברים בעשייה בריאה של ספורט ושקט וקצת מנוחה אפילו בישלתי. כי באמבטיה היה לי מפחיד.
הם חזרו מקווה שלא יגעו בי.
טוב. מוזר זה מרגיש כמו ימים אחרונים. נשימות אחרונות, טעמים אחרים.
לא עובר יום בלי בכי, בלי דמעות, בלי טישו.
זה מרגיש חולה יותר מתמיד, זו לא אני בחודשיים האחרונים. זה הולך ומחמיר הולך וחונק.
בחיי, אני לא מחפשת שמישהו יציל אותי אני לא רוצה צומי אני לא רוצה כלום.
רוצה למות ברפש שיצרתי לעצמי בשקט.
אי אפשר להסביר את השקט הפנימי והרוגע כשהם לא פה ואני לבד.
קצת מפחיד לישון לגמרי לבד בתוך הבית הגדול הזה אבל...
אין לי תחושה של חרדה ולא של לחץ. הידיעה שאף אחד לא יכול לפרוץ בכל שניה לתוך החלל האישי שלי, לחרב אותו וללכת, עושה לי טוב.
כאילו מערסלים אותי עכשיו בידיים בטוחות ואני מוגנת.
אפילו תחושת המרמור שלי כלפיו קצת נעלמה אני משליכה טיפה יותר מדי. אבל אין מה לעשות...
חלק מהג'וב.
אני לבדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
אין מי שידקור אותי
אין מי שיצעק עלי
אין מי שישתיק אותי
אין לי ממי לברוח
איןןןןןןןןן
לבדדדדדדדדדדדדדד
אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
שלי שלי שלי שלי שלי שלי שלי.
יא שקט לי. כן זה טוב. יצא טוב.
מחר זה נגמר.
שוב זה כבר לא נראה לי. אני לא מסתדרת לשחות נגד עצמי.
נראה לי הכי מתאים בעולם לארוז מזוודה ולעזוב הכל ממש עכשיו בלי להשאיר כלום.
זה די פשוט.
אולי זה נוח לי ככה איתו. משאיר אותי תקועה איפשהו.
אולי אני שוב מזיינת ת'שכל ומבזבזת לי מהחיים עוד 4 דקות. ודקה אחת משל כמה אחרים.
לא ממש בא לי להיות איתו היום אני רוצה לבד עם עצמי.
אפילו שמתי את הטבעת שעושה לי תחושה חמימה ואוהבת. בטוחה בטוח שלא אבל אוהב.
להתרפק על דברים שהיו תחושות נעימות זה קצת עצוב אבל מרגיע אותי.
היה לי נחמד השקט ממנו אפילו שקראתי לו מוזר.
זה מוזר.
הייתי נחמדה. אפילו כתבתי פוסט ידידותי לעולם ולעצמי. אפילו אמרתי בחצי היסוס שאני אוהבת אותי היום.
אבל שלחתי אותו ופתאום האינטרנט התנתק וזה נשלח לתהום ולא נשמר ועכשיו זה מעצבן אותי.
בתכנון המקורי איחלתי לכולם יום טוב. עכשיו לא בא לי.
כן אני עדיין מתגעגעת למאסטר שלי.
וזהו כיסינו הכל.
