shusha

כואב לי ברקות ומעל העיניים ומאחורי העיניים ובעיניים וכואב לי ואני עצבנית
בא לי לרצוח משהו. להוציא על מישהו את הכל.
אני רוצה ללכת לישון אבל איייייייייייייייי אפשררררררררררררר לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
סעמק אני רוצה שכולם יעלמו ויתנו לי לנשום רגע בשקט
לא רוצה לפגוש אף אחד או לראות אף אחד
או לנשום אף אחד
אני רוצה שקט
בלי שום מחוייבות
בלי מטלות
בלי תזוזה.
עומדת להתפוצץ אפילו הידיים שלי רועדות מעצבים. כן אז מה אם אני אקבל מחזור בשבת
זה תורם אבל זה לא הגורם
HEHE יצא חרוז.
גם אחרי שהתנתקתי מהכל אני עדיין חיה לא מספיקה לעשות ביום יום את מה
ש א נ י ר ו צ ה.

אז למה הפנטזיה הכי קסומה שלי לעכשיו זה לקחת את השרשרת ברזל שקניתי היום
ולרסק איתה את הפרצוף שלה. הצלפה אחר הצלפה. לרסק אותה. שתמות.
למה? אנ'לא מופרעת אני אנושית. אחת בריאה אפילו.

אז היום לראות את ההוא ואחר כך את ההיא ומחר לבשל לכולם ובערב לראות את ההיא ובשבת לקום ולנסוע לאלו במודיעין כלללללללללללללל יום שבת כי אני זונה פראיירית ובערב בערב לתלות את עצמי. אם כמובן, יהיה לי זמן.
אני אשתכר היום. כן זה מה שאעשה. אשתה עד חצי מוות.
שמישהו ינסה לעצור אותי.

על מי אני משקרת אני רוצה לבכות וזהו

כבר לא ישנה איתך, רק לידך.
המראה של הנעליים מתנדנדות באוויר קוסם לי יותר ואני יכולה להרגיש את החגורה על הצוואר
לוחץ לי בחזה וכואב לי. אני מספרת לך בקול ובשקט שעצוב לי ושאני מתגעגעת אליה.
זיכרונות ילדות על התמימות שהייתה לי. עדיין יש בשפע אבל קצת פחות.
ואני בוכה ואני לא שומעת אותך בחזרה. זה בסדר אתה לא צריך להגיד כלום
אני מתחננת אליך. תעשה שזה יפסיק בבקשה. מחזיקה את הידיים קרובה לגוף שלא אזוז שלא אעשה משהו מיותר
מתחננת ובוכה בבקשה תעשה שזה יפסיק בבקשה בבקשה. כואב לי.
שמישהו יחזיר את הזמן לאחור זה לא קורה לי אני לא פה תבנו לי תסריט אחר אני רוצה לברוח.
אני לא יכולה יותר

יום ארוך מ6 וחצי עד 9 וחצי. בית.
"יא אני מתה להתקלח" אומרת וחולצת נעליים בכניסה.
"לא! אני קודם"
"נו אני עייפה היה לך את כל היום תני לי" 6 עיניים נועצות בה מבט אלים.
שתיקה.
מתפשטת נכנסת למקלחת. מים חמים. טוב לי מרגיע את הכאב בגב ובראש
היא מתמקמת עם כיסא מתחת לחלון האמבטיה ומדברת לעצמה
מדברת כדי שאשמע שיציק שיעצבן. מדברת דברים מעצבנים. ואז צועקת
מדי פעם אומרת מודיעה לי כמה דקות עברו.
אחרי 7 דקות. העשן יוצא ממני וזה לא האדים של המים.
"מאמי נשמה גם אני רוצה להיכנס אז תזדרזי"
כלבה זונה מופרעת 7 דקות את מזיינת לי ת'שכל עומדת עם סטופר וכשאני לא שואגת עליך בתגובה את עוד מעיזה לפנות אלי!? 10 דקות זה בסיסי תני לשטוף ת'פות שלי כמו שצריך
"מאמי נשמה תחכי בסבלנות" עונה בנחמדות ומגלגלת עיניים.
2 דקות חלפו יוצאת עם המגבת נכנסת להתלבש בחדר.
-צעקות-
"למה היא לא יוצאת!???????? כמה שעות!?????? כלבה גם אני רוצה!!!!!!!!"
"למה את חייבת לעצבן ולצעוק? תני להתרחץ" אנשים טובים בחדר עונים לה
ואני שותקת, בחדר. שתחשוב מה בא לה.
"כי אני רוצה להיכנס! חוצפנית!"
"אבל למה להוציא מהאף כל דבר??"
"אני אראה לה מה זה..... " המשך עם בלה בלה בלה
עוד שאגות ברקע. אני כבר לא שומעת.

נראה לי שאם הייתה לי סכין עכשיו הייתי חותכת טיפה.
אני מוכנה לקבל חיבוק אפילו מאמא עכשיו. אני כזו רעה.
אבל לפחות מחייכת.
אם הייתי גבר נראה לי שהייתי מנשקת אותי משכיבה על הרצפה המטונפת פה ומזיינת אותי.
על אף הפסיכופטיה שפורצת. נהנהנה
נו זה לא יזיק לי.

קצת כיף לי להשתחרר ולכתוב כמו בת 13. להוריד את הרסן להפסיק לחשוב יותר מדי.
שיזרום ממני החוצה.
אי אפשר לנקות בלי טיפת לכלוך הא ?

אה. אני הורסת את הכנות של היומן הזה ומכניסה לו פנטזיות תפלות. פויה.
חייבים להתחיל להרוס מאיפשהו לא?
פשוט לא שולטת בזה.
זה לא אני!! חחחח זו היא :).
אני מצחיקה אותי וגם את ההיא. שונאת שמצחיקים אותי באמצע בכי זה מעציב אותי יותר.
חחחחח מופרעת.

הייתי אמורה לכתוב את זה לפני יומיים נראה לי ובמקום זה ברברתי על 99% וכמה שהמוח מתעתע.
היה לי וידוי:
מחכה שמשהו ממש ממש ממש רע יקרה. אפילו לי. רק כדי שלא אצטרך להמשיך.

את בושה לאנושות.

חלומות של הריון יש לי הרבה כמו חלום חוזר זה תמיד מסתיים בהפלות או מוות או שזה בסוף מתברר כאשליה אישית שלי.
פעם ראשונה שחלמתי שאני בהריון וזה לא נגמר. לא הפלתי, לא דרסה אותי משאית והבטן לא נעלמה.
מוזר, מוזר.

כמה המוח יכול לתעתע בי. מוח או רגש שפחד מניע.
על מכשיר כושר 99% מהחלקיקים שמרכיבים אותי שונאים כל שנייה ומחפשים כל סיבה להפסיק.
כדי לא לבנות מחדש. להיתקע באותו בית לראות את אותה תמונה שהיא סוגרת לי ת'דלת בפרצוף ומצהירה שלעולם לא תחזור אלי. נשארת בחוץ מקשיבה לגירודים בדלת ולבכי ולא מתחרטת לרגע.
ומאז, מבחינתי, לא מגיע לי כלום. אז הפסקתי לצפות ולדרוש.
מי שהיה צריך להדריך אותי ללמד אותי מה זה אמון אמיתי שאוכל לחפש בחוץ פישל בענק.
מפחיד אותי להחזיק למאסטר שלי את היד ואני משליכה עליו את הפחד הזה ואומרת שאני מפחדת ממנו.
מפחדת מעצמי שלא אצליח להיפתח מספיק בשביל ללמוד ממנו הכל מחדש.
המוח אומר לי לעצור והלב שלי אומר לי להפסיק עם הדרך הזו, שזה לא נכון, שאסור לי.
פעם ראשונה שאני עושה משהו שאני לא שלמה איתו בידיעה שזה יכול להציל אותי.
לא מסתדר לי במוח.
אני לא יודעת מה לעשות.
בא לי לברוח שוב ממש רחוק ולקבור כל זכר לניסיון הזה.
מצד שני זו הזדמנות אחרונה.
וכל הזמן יש את ה"אם". אם הוא יפגע בי או לא. השאלה אם אני אקבל עוד טריקה בפרצוף.
שמתי את עצמי בידיים שלו החלטתי שאני צריכה לסמוך עליו מספיק בשביל זה.
לקחתי סיכון שמקווה שישתלם לי. שלא אצא אפסה.

אני קטן ומפונק. אני שובב וקרצייתי.
אני אוהבת.
וזה מתחבר לי לקטנה שבי שיש לה חיים וצחוק והיא משמחת אותי ואני לא אוותר עליה אף פעם. גם כשאהיה זקנה אגיד שאני קטני.
אלא אם ידרסו אותו לתמיד.

קטעים איתי אני שוב בוכה, אלך לתקוע את הראש בתוך החזה של המאסטר שלי
העולם יהיה יפה יותר. הוא יקח אותי למיטה אחרי שארדם ומחר יהיה קצת יותר טוב.
אני הייתי בועטת בי ממזמן מחוסר סבלנות. אולי כי אני יודעת שזו רק ההתחלה ולא היה לי כוח לטפל בי.
זה מוזר ככל שהוא דואג יותר, יותר קל לי להתמודד ולטפל. מדרבן אותי לעזור לעצמי.
עפה. יש חזה להיקבר בתוכו.

אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

אה.
אתמול לפחות הייתה לי סיבה טובה לבכות. היום זה סתם מיותר.
אני ריקה מתוכן וממעשים. אני מבזבזת ת'אוויר שאני נושמת. ועוד משמינה ממנו.
אמות זקנה ובתולה ושמנה.
טוב לא זקנה כי אמות מהר.
לא בא לי כלום. לא בא לי למות.

בא לי לקשור את עצמי עם חגורות וחבלים לחסום את הפה לשכפל את עצמי לעוד בן אדם
ולצלם
ולצלם
ולצלם.
ולהרגע.
אבל אני בן אדם אחד. גם זה בקושי. בן אדם ריק ושמן. איכסע הרבה איכסע.

אני עושה צרות ומאכזבת את המאסטר שלי.
אני לא יודעת מה אני רוצה שיגמר אני לא יודעת איזה מכשול אני מחכה לעבור שתוקע אותי ככה.

ניסיתי להיזכר אם כתבתי למאסטר שלי היום ושכחתי. היום היה כל כך גרוע שמחקתי רגעים שלמים ממנו. אני לא זוכרת.
כל תקופה רעה מחדירה בי את חוסר האמון ואני מתרחקת ממנו גם. אני לא מצליחה לסמוך על אף אחד. זה מפחיד אותי.
אני יכולה להודות שהיה בי חלק קטן שהאמין שהוא פה איתי כי אני נראת מטרה קלה וחלשה. כבר קשה לי להאמין בזה.
---

אני לא יכולה לשים את התחושות במילים. הדמעות יורדות לי כל היום ואלה לא מתוך צער או כאב
שבירה. זה מגיע פעם בכמה זמן כאילו התחלקתי למליון חלקים ואני לא יכולה לחבר את כולם בחזרה.
אני רוצה להרביץ למשהו להוציא את זה החוצה. בכי זה לא פורקן זה פשוט סתם יורד מהעיניים וחוץ ממליחות לא מוציא ממני כלום.
אז אני צורחת לכרית ועוצרת כדי שאף אחד לא ישמע. לשמור הכל בסוד.
היא עושה את זה כבר 15 שנה. אבא ראה אותה וכולם וזה קשה רק מי שקרוב יכול להבחין.
אבל לא נתתי לאף אחד לראות באמת מה זה עושה לי.
אם אבא יגלה זה יכאיב לו והוא יאשים את עצמו שהוא נתן לה. הוא נותן עכשיו כי הוא מאמין שהיא החלשה ואני החזקה. ושיהיה בסדר.
הוא כבר הכין לי דרך מילוט אבל זה יקח זמן ועד אז אין לי ברירה. אם לא להחזיק מעמד בשבילי אז בשבילו. אבל אני לא יכולה אני נשבעת
די שזה יפסיק. אני מרגישה את הצלקות נחרטות בי וזה מפחיד אותי מה שזה יעשה לי שזה לא יעלם שזה יהרוס לי הכל. שלא אצליח להתמודד.
אני רוצה לצרוח.