ניסיתי להיזכר אם כתבתי למאסטר שלי היום ושכחתי. היום היה כל כך גרוע שמחקתי רגעים שלמים ממנו. אני לא זוכרת.
כל תקופה רעה מחדירה בי את חוסר האמון ואני מתרחקת ממנו גם. אני לא מצליחה לסמוך על אף אחד. זה מפחיד אותי.
אני יכולה להודות שהיה בי חלק קטן שהאמין שהוא פה איתי כי אני נראת מטרה קלה וחלשה. כבר קשה לי להאמין בזה.
---
אני לא יכולה לשים את התחושות במילים. הדמעות יורדות לי כל היום ואלה לא מתוך צער או כאב
שבירה. זה מגיע פעם בכמה זמן כאילו התחלקתי למליון חלקים ואני לא יכולה לחבר את כולם בחזרה.
אני רוצה להרביץ למשהו להוציא את זה החוצה. בכי זה לא פורקן זה פשוט סתם יורד מהעיניים וחוץ ממליחות לא מוציא ממני כלום.
אז אני צורחת לכרית ועוצרת כדי שאף אחד לא ישמע. לשמור הכל בסוד.
היא עושה את זה כבר 15 שנה. אבא ראה אותה וכולם וזה קשה רק מי שקרוב יכול להבחין.
אבל לא נתתי לאף אחד לראות באמת מה זה עושה לי.
אם אבא יגלה זה יכאיב לו והוא יאשים את עצמו שהוא נתן לה. הוא נותן עכשיו כי הוא מאמין שהיא החלשה ואני החזקה. ושיהיה בסדר.
הוא כבר הכין לי דרך מילוט אבל זה יקח זמן ועד אז אין לי ברירה. אם לא להחזיק מעמד בשבילי אז בשבילו. אבל אני לא יכולה אני נשבעת
די שזה יפסיק. אני מרגישה את הצלקות נחרטות בי וזה מפחיד אותי מה שזה יעשה לי שזה לא יעלם שזה יהרוס לי הכל. שלא אצליח להתמודד.
אני רוצה לצרוח.
לפני 17 שנים. 8 בדצמבר 2007 בשעה 20:03