shusha

רק לשבת מול מסך שחור שמוכן כולו אלי כבר מרגיע אותי. לא צריכה להקליד אפילו אות אחת.
הייתי היום שטן, כלבה, טיפשה, בהמה, שקרנית, חולה
העלילו עלי
שיקרו
צעקו

העלילה, שיקרה, צעקה. היא מתענגת על כל רגע. האושר על הפרצוף חיוך הניצחון שעולה לה על הפנים אחרי שכועסים עלי שאני עונה לה.
אני רק רוצה למצוא כוח לסיים את התקופה הזו לעבור אותה בשלום.
לא לעשות שום דבר טיפשי.
המטען הזה כבד לי אני לא יכולה להתמודד עם זה. אני לא יכולה להתעסק עם שום דבר אחר במשך היום. כלום. רק לשרוד רק לא לקחת סכין ולשלוף עליה ולגמור עם זה לדעת שיהיה לי שקט.
היא מוציאה אותי מדעתי הסכין הזו תפגוש או אותי או אותה.
היא חונקת לי את החיים, מוצצת אותם ומתעללת בכל פיסה קטנה שעוד נושמת. אני רוצה לחיות אני רוצה שקט.

בכל יום שעובר אני שונאת אותך יותר.

יש לי וידוי: קוראים לי לורי ואני בהתמוטטות חוזרת.

אני מנסה להיות טובה בהכל, הכי טובה. עם המשפחה, הלימודים, העבודה, החברים, המאסטר, הכלב שלי. רק כלפי עצמי החשיבות נעלמת ונדרסת הצידה.
זה לא מסתדר לי בראש הרי אני מעריכה את עצמי מאד, את היכולות את האנושיות שיש בי
שאני אמיתית, לא מוותרת, יודעת לאהוב, חזקה, אמיצה, פחדנית ולא איכפת לי להודות בזה.
אני הכל. יש בי מהכל ואני יכולה להיות הכל.
קוראים לי לורי ואני לא יודעת איך לאכול את עצמי בתוך העולם הזה.

דיוושתי כמו אכולת אמוק על המכשיר כושר אחרי 40 דקות נעצרתי ופרצתי בבכי. ריחמתי על עצמי ואמרתי לי שוב ושוב "זה לא יצליח זה לא יצליח את לא תצליחי"
אני כותבת את המילים האלה אני מרגישה את ההתפרקות הנפשית והוורידים בראש שלי מתרחבים הדם זורם כאילו העורקים יתפוצצו לי על המסך עוד דקה.
אני שוקלת את עצמי כמעט בכל בוקר ואני עולה מיום ליום מדקה לדקה. הבושה אוכלת לי את הפרצוף.
"זה לא קורה לי זה לא קורה לי" אני לא מוכנה להשלים עם זה.

קוראים לי לורי ואני לא חושבת שהייתי יכולה להסתדר בעולם בלי לכתוב לו.
אולי אני חושבת שלהגיד את זה, להוציא החוצה יביא לי את הגאולה. ממה צריך לגאול אותי?
מעצמי?

החלטתי לשים אותי גם במקומות הראשונים ומאז אני על סף פירוק טוטאלי.
אני לא מוכנה לוותר לאף אחד. גם לא לעצמי ולא איכפת לי שכואב לי וימשיך לכאוב לי.
או שיהיה פה תיקון או שאני לא אהיה יותר.
זה מפחיד אותי.
אני מנענעת את הראש מצד לצד בשלילה ובפאניקה של "רק אל תקחו אותי אל תקחו אותי"
אני נחרדת לחשוב מה יקרה כשהעולם שלי יתהפך ככה ואני אדאג גם לעצמי. ואם לא יצליח? ואם זה לא יעבוד?? ואם אני אשבר?
זה יגמר ואני לא רוצה שיגמר. אני מעדיפה שיהיה לי חרא ושאחתוך את עצמי ושאשמין ולא אגשים את החלומות שלי מאשר לא להיות בכלל.

קוראים לי לורי ואני מטלטלת את עצמי בכל בוקר ושואלת איך לעזאזל הגעתי למצב הזה היום?
ואני שונאת את עצמי ואוהבת אותי באותה המידה והמרחק הזה קורע.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אני כזו טיפשה זה יושב לי מול הפרצוף. כתבתי את זה בעצמי.

צריך לעשות לי "אווירון" ולבקש ממני לפתוח ת'פה גדול גדול.

ילדה מטומטמת.

"עשית את השבוע עם ההודעה שלך, בכלל לא ציפיתי. יושבת בקופת חולים וקוראת "בא לי לחבק אותך חזק ולמעוך אותך, שתרגישי אותי חזק, שתביני שאת שלי ולא אשחרר". הזקן הרוסי שישב מולי בהה בחיוך שלי וליטף את היד של אישתו.
זה כל כך אני. תשאל את אבא אני עושה לו את זה תמיד והוא לי. זה מרגיש הכי אמיתי.
ככה אני מחבקת. כאילו רוצה להיכנס לתוך הגוף ולהישאר שם קרוב קרוב."

5/12/2007

אם הייתי יכולה לדחוף את האצבע לתוך הסופגניה, למרוח לי את האף בריבת חלב,
לצחוק ולחבק אותי חזק חזק.

הייתי עושה את זה.

hehehehehehe
חפיסות הכדורים נבלעות לי בגוף בקצב מסחרר. הרגל חבושה וכמה איברים פנימיים דורשים מוות מהיר.
הכי חשוב, כל זה מעייף אותי מאד.
יש בי משהו יותר שמח מימים אחרים, הגוף ללא קשר במצב תמידי, מפורק.
מחר מתחילות חגיגות יום ההולדת.
"אבל אבא, אני אוהבת אותו" הוא הצחיק אותי כששאל אם הוא מוזמן לחגיגות. הצחיק והפחיד באותה מידה.
ואמא רוצה שכבר אמליט ילדים כי אני מתחילה להזדקן והגיע הזמן.
אני חושבת שלהורים לא הייתה שום בעיה אם הוא קורא לי כלבה, העיקר שיהיו ילדים.
לא, אני לא רוצה כאלה בינתיים. יש לי לגדל אותי.
הייתי ילדה טובה היום, כל כך טובה הכי טובה.
זה לא רגיל כשטוב לא יודעת איך להנות או מה לעשות עם זה. חלומות פז.

אני לא מבינה איך זה יכול לקרות. שעתיים של שקט איזנו אותי החזירו חזרה למקום הטבעי והברור. תחתיו. שלו.
הרבה זמן לא הרגשתי לא יציבה לא מאוזנת. לא יודעת אם זה קשור לקשר שלי איתו
אולי הוא לא טוב לי.
טוב לי כשאני מרגישה שלו. אוף אני שונאת שמפסיקים אותי באמצע פוסט להזמין אמבולנס.

שוב בא לי להקיא. אבל הפעם אני באמת לא מרגישה טוב.
המקלחת עשתה לי טוב אבל שוב התחילה הצטברות של כעס ותסכול.
איך זה שאני מורידה את עצמי נמוך להגיע לגבהים ותוך כמה שעות צונחת חזרה לקרקע
קול של התנפצות ושברים
המגע של הרצפה הקרה על הפנים כשאני עומדת על ארבע ערומה. רטובה, מבולבלת, נרגשת. מתרפקת על הרגע הזה שאני שלו לא רוצה שיגמר לי.
יש רגעים שאני אוהבת אותו ורגעים שבכלל לא וזה בסדר
אבל מציק לי שיש רגעים שאני מתנתקת מכל רגש אליו מגוננת על עצמי.
לא נתפס בראש. לשמור על עצמי ממנו. שונאת את זה

שתיתי מלא יותר ממה שהוא הסכים לי. ליטר חצי ועוד מלא שוטים
שוטים על חשבון הברמנים דיברנו איתם הייתה הרגשה טובה של פתיחות
עד ש"הדייט" שלי הפסיק באמצע ודפק לי נשיקה ושיחה רצינית של "אם את באמת רוצה אותי"
אמרתי שאני בודקת ואחר כך מאד התביישתי שהוא נישק אותי ככה ארוכות לפני כולם
יש ברמן חמוד, קוראים לו ניר היה אמור להיות לנו משהו אבל מנעתי מעצמי. הוא ראה הכל והרגשתי שאני פוגעת בו
אחר כך נסענו לסוג של מסיבה האקס היה שם. דחף לי ידיים לתוך המכנסיים. זה היה כל כך חסר משמעות שאפילו זה לא ריגש אותי
ידעתי שהוא שיכור ופגוע ושלחתי אותו הביתה בנימוס
חוץ מזה אמרתי לו שהיה לי שבוע קשה וקיבלתי מלא חיבוקים חמים.
פאק זה ממש קשה לכתוב כשאני שיכורה.
מאסטר אני לא מקיאה ולא מתקשרת. אז מותר (ידעתי שאסור לי לספר)
ועוד לאכול פשטידה במקביל.
שמנה
הייתי אמורה ללכת לישון איתו אבל הוא עם האישה שלו מתכרבל וטוב לו אני לא אפריע.
מזל אני כל כך חסומה רגשית שזה לא פוגע בי.
אני מתגעגעת לשניצל שלי להתכרבל בו לאהוב אותו הוא אהבת חיי. אני בוכה זה יעבור כשארדם