יש לי וידוי: קוראים לי לורי ואני בהתמוטטות חוזרת.
אני מנסה להיות טובה בהכל, הכי טובה. עם המשפחה, הלימודים, העבודה, החברים, המאסטר, הכלב שלי. רק כלפי עצמי החשיבות נעלמת ונדרסת הצידה.
זה לא מסתדר לי בראש הרי אני מעריכה את עצמי מאד, את היכולות את האנושיות שיש בי
שאני אמיתית, לא מוותרת, יודעת לאהוב, חזקה, אמיצה, פחדנית ולא איכפת לי להודות בזה.
אני הכל. יש בי מהכל ואני יכולה להיות הכל.
קוראים לי לורי ואני לא יודעת איך לאכול את עצמי בתוך העולם הזה.
דיוושתי כמו אכולת אמוק על המכשיר כושר אחרי 40 דקות נעצרתי ופרצתי בבכי. ריחמתי על עצמי ואמרתי לי שוב ושוב "זה לא יצליח זה לא יצליח את לא תצליחי"
אני כותבת את המילים האלה אני מרגישה את ההתפרקות הנפשית והוורידים בראש שלי מתרחבים הדם זורם כאילו העורקים יתפוצצו לי על המסך עוד דקה.
אני שוקלת את עצמי כמעט בכל בוקר ואני עולה מיום ליום מדקה לדקה. הבושה אוכלת לי את הפרצוף.
"זה לא קורה לי זה לא קורה לי" אני לא מוכנה להשלים עם זה.
קוראים לי לורי ואני לא חושבת שהייתי יכולה להסתדר בעולם בלי לכתוב לו.
אולי אני חושבת שלהגיד את זה, להוציא החוצה יביא לי את הגאולה. ממה צריך לגאול אותי?
מעצמי?
החלטתי לשים אותי גם במקומות הראשונים ומאז אני על סף פירוק טוטאלי.
אני לא מוכנה לוותר לאף אחד. גם לא לעצמי ולא איכפת לי שכואב לי וימשיך לכאוב לי.
או שיהיה פה תיקון או שאני לא אהיה יותר.
זה מפחיד אותי.
אני מנענעת את הראש מצד לצד בשלילה ובפאניקה של "רק אל תקחו אותי אל תקחו אותי"
אני נחרדת לחשוב מה יקרה כשהעולם שלי יתהפך ככה ואני אדאג גם לעצמי. ואם לא יצליח? ואם זה לא יעבוד?? ואם אני אשבר?
זה יגמר ואני לא רוצה שיגמר. אני מעדיפה שיהיה לי חרא ושאחתוך את עצמי ושאשמין ולא אגשים את החלומות שלי מאשר לא להיות בכלל.
קוראים לי לורי ואני מטלטלת את עצמי בכל בוקר ושואלת איך לעזאזל הגעתי למצב הזה היום?
ואני שונאת את עצמי ואוהבת אותי באותה המידה והמרחק הזה קורע.
לפני 17 שנים. 5 בדצמבר 2007 בשעה 16:03
