shusha

הייתה לנו שיחה קשה אתמול אבל הצלחנו להבין למה. הוא הגדיר את זה ככה:
את כובלת את עצמך
מצד שני את רוצה לחיות
את במלכוד ומחפשת דרך לחיות בלי להשתחרר. אין לך אופציה כזו.
את ילדה טובה מדי, נאמנה מדי, מתחשבת מדי.

אני מענישה את עצמי ומונעת ממני חיים. עד שאעזוב. הם חיים את החיים שלי ואני רוצה לחיות אותם בעצמי בלי לשתף אותם אני רוצה את הפרטיות שלי.
שהאוויר שנכנס לי לריאות יהיה רק שלי.
"את מרגישה רע לחיות בלי לשתף אותם ככה חינכו אותך שהחיים שלך הם לא רק שלך"
הוא צודק. אז אני נמנעת. כשלא אהיה פה זה יהיה קל.

ישבתי בסך הכל 40 דקות בסלון. לא ברחתי אחרי הדקירה הראשונה. לא נטשתי אחרי השניה
הקיא עלה לי לגרון שורף לי בפנים ואני מתאפקת לא לבכות. לא רוצה לבכות בגללה זה לא מגיע לה.
אז אני אוגרת.

גם לא חיה
גם סופגת
לפחות יש לי מאסטר. אני חושבת שהוא אי השפיות שלי.
לפחות סיפרתי למישהו שאני מענישה את עצמי, שההתנהגות שלי לא בריאה. העברתי את זה למקום של טיפול מקצועי.

בכמה צעדים מהסלון לחדר הסתכלתי על הנעליים שלי בכניסה המחשבה היחידה שעלתה לי בראש זה שאולי לא אשרוד את הזמן הזה
יום אחד אתלה את עצמי עם חגורה בחדר. הנעליים יתנדנדו להם ככה באוויר.

פרקתי בחיתוך. ועוד עשיתי עליו מניפולציה אכזרית כדי שיאשר לי לחתוך.
לחתוך את הראשי תיבות שלו.
אחרי שזה נגמר יצא לי החשק. הסתפקתי אבל כבר לא היה לזה את אותו הטעם.
הוא התקלקל והרגיש חמוץ.
בסופו של מעשה, היו לי את הביציים ליידע אותו בזה שתמרנתי אותו. זה מרגיש נהדר. משחרר וטוב. בהחלט, מספק.

אני יודעת.
כנראה שאם אכתוב בלי הפסקה אני אבין משהו בסוף. נגיע לאנשהו.
בא לי לבכות, לא כי רע לי זה סתם כי אני מתפוצצת מבפנים. עצבים.

הוא החליט להפסיק את הבכיינות שלי "אני שמנה אני שמנה" ועכשיו אני צריכה לעשות ספורט
אז היום במשך שעה ללכת/לרוץ.
שרדתי חצי שעה כשבכל דקה אני מקללת את נשמת העולם ואת עצמי שאני כזו כלבה עצלנית
אההההההההההההההההההההה
השעון דפוק הזמן לא זז, אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותר אני לא רוצה יותררררררררררר
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אבל סיימתי את השעה שלי רטובה.
כן, בשלב מסויים הייתי מסופקת. עכשיו אחרי שעה זה כבר עבר לי. כואב לי הגב.
אני שונאת את זה ואני לא רוצה שיגיע מחר כדי לעבור את זה שוב.
חתיכת פרה את עושה את זה בשביל עצמך שתפסיקי לבכות ולרחם על עצמך בכל יום.
הכי מצחיק, לפני הספורט תפסתי את עצמי מסתכלת עלי שוכבת במיטה במראה.
משכנעת אותי "ואי איזו כוסית את" המניפולציות שלי! פאק.
אז נתתי לי חיוך עדין וטפחתי לי על הראש עם היד ואמרתי "לורינקה שכחי מזה את עולה על המסלול"
ועכשיו בא לי לפוצץ משהו מעצבים. אני לא יכולה לשמוע את הטלויזיה ברקע את הקולות של השדרנים מהחדשות. אני יכולה לקום ולכבות אבל זה בסלון ורחוק וזה מתסכל אותי כי אני לא הדלקתי אותה
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אני לא הדלקתיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
בא לי לזרוק את המחשב על הרצפה ולנפץ אותו.
כוס אמא שלכם של כולם חארווווווווווווווווות
אני רוצה לבכות על מישהו סתם. רק לבכות קצת ולקבל חיבוק. לפרוק. ואם אני יכולה לדפוק בו אגרופים זה יהיה ממש מעולה.
אוף שוב רוצה לפרוק
חזרנו לפוסט הקודם.
יופי יופי. גאון.

בימים כאלה אני יכולה לכתוב עד שאמות ובינתיים העור של הידיים מתקמט לו ובחלון אפשר לראות את העונות חולפות.
כמה אני יכולה לשבת ולבכות? להשמיע לו את קינוחי האף ומלמולים טורדניים שמתיימרים להפוך לשיחה?
ואולי זה בכלל לא ממקומי להגדיר בשבילו מה הוא מסוגל להכיל?
מצד אחד אני פורקת על בסיס יומי
מצד שני תחושת המחנק עולה. כאילו אני אוגרת ללא הפסקה.
ובכל יום מגיעה הדקה שאני מבינה מה אני עושה. לרוץ לשום מקום.
יש לי בסיס, כלים, יכולות, מעלות שאיתם אהיה כל דבר שארצה. אין לי שמץ מה אני רוצה אין לי מושג מה רוצים ממני ולא בא לי בכלל לחשוב על זה.
אני רוצה ללכת לישון
תנו לי לישון.

הפרטים הקטנים שעושים אותו לדום שלי: סדר עדיפויות, עקביות, הפרדה, שליטה. פתאום יש מקום לכל.

יש משהו אצילי ורגוע בטקס הזה לישון כל לילה, יחד.
כל יום שאני שורדת את האור וחלק מהלילה מזכה אותי בפרס, לישון איתו.
כנראה שזה לא משנה כמה אהיה חצופה, לא ממושמעת או בוטה. הוא ידאג שהיום שלי יסתיים שם.
בכנות, יש לי תחושה שהמנהג הזה נפלט לו בטעות, ואין לו מושג כמה טוב הוא עושה בלי לדעת.
שורה תחתונה הוא מקבל אותי אליו עם הטוב והרע ומחר כבר יהיה יום אחר.
השגרה הזו עושה אשליה של בית.

הייתה עוד פגישה. אכלנו סושי טעים ודיברנו המון.
הסלט חצילים עם הרוטב הזה.... לקחתי ממנו ביס. בער לי בפה השמן הרותח של הטיגון.
רציתי למות
הוא צחק עלי קצת ואני צחקתי בחזרה עם פה סגור והדמעות עלו לי בעיניים.
ושתינו לף. די נהנתי ונראה שניפגש שוב.
האוכל והבירה עייפו, הרגשתי מנומנת אחרי 72 שעות ללא שינה. אנסה לישון שוב עכשיו

המאסטר לקח אותי אליו. אני לא יודעת איך זה יהיה. אבל נראה לי שכבר הגבולות ברורים יותר
יש לי שקט נפשי ששומר עלי קצת. עדיין דרוכה מפני בריחה חוזרת אבל.. יותר טוב.
וכל כך שמחה שהוא לא הלך.

אני מסתכלת על הכחולים והסגולים שעל הגוף. על החתכים. השומנים.
כולם מעשי ידי, שלי שלי
והרבה פחות נעים לי. חוזר להיות עצוב. מחר יהיה לי יום חדש לשהות בו.

הייתי רוצה לבכות.
עכשיו יותר קל לי להחזיק את הכל בחזה ולא לנשום.
אני יודעת למה הגעתי לפה, מאותה סיבה שאני עוזבת.
חיפשתי שיערסלו אותי בידיים שימסטלו לי את המוח עם השליטה רק כדי לשכוח את מה שהיה.
רציתי שיאהבו אותי. לאהוב בחזרה.
אבל לא כדי לשכוח, לא כדי שזה יבוא במקום פעם. כי מגיע לי.
בינתיים אהיה פה, עד שאבין איך להרפות את האחיזה מהזכרונות המתוקים
עד שאלמד להשלים שאין לי לאן לחזור. זה נגמר.
להפסיק לברוח. לעצור. להפנים. להמשיך.
אולי בסוף אצליח לחזור לזה להינות ממקום בריא ולא חולה.