לפני 17 שנים. 29 בנובמבר 2007 בשעה 9:07
בימים כאלה אני יכולה לכתוב עד שאמות ובינתיים העור של הידיים מתקמט לו ובחלון אפשר לראות את העונות חולפות.
כמה אני יכולה לשבת ולבכות? להשמיע לו את קינוחי האף ומלמולים טורדניים שמתיימרים להפוך לשיחה?
ואולי זה בכלל לא ממקומי להגדיר בשבילו מה הוא מסוגל להכיל?
מצד אחד אני פורקת על בסיס יומי
מצד שני תחושת המחנק עולה. כאילו אני אוגרת ללא הפסקה.
ובכל יום מגיעה הדקה שאני מבינה מה אני עושה. לרוץ לשום מקום.
יש לי בסיס, כלים, יכולות, מעלות שאיתם אהיה כל דבר שארצה. אין לי שמץ מה אני רוצה אין לי מושג מה רוצים ממני ולא בא לי בכלל לחשוב על זה.
אני רוצה ללכת לישון
תנו לי לישון.