shusha

כמה המוח יכול לתעתע בי. מוח או רגש שפחד מניע.
על מכשיר כושר 99% מהחלקיקים שמרכיבים אותי שונאים כל שנייה ומחפשים כל סיבה להפסיק.
כדי לא לבנות מחדש. להיתקע באותו בית לראות את אותה תמונה שהיא סוגרת לי ת'דלת בפרצוף ומצהירה שלעולם לא תחזור אלי. נשארת בחוץ מקשיבה לגירודים בדלת ולבכי ולא מתחרטת לרגע.
ומאז, מבחינתי, לא מגיע לי כלום. אז הפסקתי לצפות ולדרוש.
מי שהיה צריך להדריך אותי ללמד אותי מה זה אמון אמיתי שאוכל לחפש בחוץ פישל בענק.
מפחיד אותי להחזיק למאסטר שלי את היד ואני משליכה עליו את הפחד הזה ואומרת שאני מפחדת ממנו.
מפחדת מעצמי שלא אצליח להיפתח מספיק בשביל ללמוד ממנו הכל מחדש.
המוח אומר לי לעצור והלב שלי אומר לי להפסיק עם הדרך הזו, שזה לא נכון, שאסור לי.
פעם ראשונה שאני עושה משהו שאני לא שלמה איתו בידיעה שזה יכול להציל אותי.
לא מסתדר לי במוח.
אני לא יודעת מה לעשות.
בא לי לברוח שוב ממש רחוק ולקבור כל זכר לניסיון הזה.
מצד שני זו הזדמנות אחרונה.
וכל הזמן יש את ה"אם". אם הוא יפגע בי או לא. השאלה אם אני אקבל עוד טריקה בפרצוף.
שמתי את עצמי בידיים שלו החלטתי שאני צריכה לסמוך עליו מספיק בשביל זה.
לקחתי סיכון שמקווה שישתלם לי. שלא אצא אפסה.