לפני 17 שנים. 9 בדצמבר 2007 בשעה 20:57
אני קטן ומפונק. אני שובב וקרצייתי.
אני אוהבת.
וזה מתחבר לי לקטנה שבי שיש לה חיים וצחוק והיא משמחת אותי ואני לא אוותר עליה אף פעם. גם כשאהיה זקנה אגיד שאני קטני.
אלא אם ידרסו אותו לתמיד.
קטעים איתי אני שוב בוכה, אלך לתקוע את הראש בתוך החזה של המאסטר שלי
העולם יהיה יפה יותר. הוא יקח אותי למיטה אחרי שארדם ומחר יהיה קצת יותר טוב.
אני הייתי בועטת בי ממזמן מחוסר סבלנות. אולי כי אני יודעת שזו רק ההתחלה ולא היה לי כוח לטפל בי.
זה מוזר ככל שהוא דואג יותר, יותר קל לי להתמודד ולטפל. מדרבן אותי לעזור לעצמי.
עפה. יש חזה להיקבר בתוכו.