אני יכולה להיות נורמלית כמו שמצפים ממני להיות, לקיים חיים בריאים.
עבודה לימודים, צחוק, חברים, ספורט, בישול, טיולים. נו בריאות. כל מה שנדמה שאדם צריך.
בטח שאני יכולה אבל עדיין לא החלטתי אם כדאי לי. אני לא רוצה לנהל חיים טובים שיכסו על פצעים שהתעלמתי מהם.
אני לא רוצה להתחמק מחלקים שיש לי כי זה נוח ונעים יותר. אני לא רוצה לחיות ככה.
ניתבתי את עצמי לרגעים של "מצוקה" אפילו שאני יכולה אחרת. אומרים שברגעים הכי קשים קורים פתאום דברים טובים. כי חייב לקרות משהו טוב שיציל מהרע לא?
אני אוהבת את עצמי ומעריכה אותי באמת. אבל זה לא מספיק לי.
לא.
רציתי שמישהו יבוא אלי יסתכל לי בעיניים (רצוי שאלה יהיו עיניים מבריקות קצת) ויגיד לי:
"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך באמת ואני מבטיח לא ללכת, אני נשאר.
לא אקח מזוודה ואטרוק לך את הדלת בפרצוף בטענה שאת לא טובה לי יותר
אף אחד לא ירצח אותי ויגרום לי להשאיר אותך פה לבד
שום סרטן לא ינצח אותי כי אני רוצה להישאר פה ולשמור עליך
וגם אם במקרה יהיו לי תסביכים פנימיים לא אסיר מעצמי אחריות, כי הבטחתי
ואני עושה את זה בלב שלם ולא מתוך רחמים אליך
אני לא אתן ששום דבר כזה יקרה לך שוב. אני אוהב אותך. באמת ולא בסתם. אני נשאר"
רציתי. אבל לא נראה לי שאף בן אדם שפוי יקח על עצמו כזו אחריות מטורפת.
ועדיין נראה לי שחלק ממני מסרב לוותר ומאמין שאולי הפנטזיה הפראית שלי תתגשם.
מצד שני אני כל כך פגועה וכל כך רע לי שאני לא מוכנה להיפתח ולתת הזדמנות.
בקיצור שום דבר כנראה לא הולך להשתנות. וזה הורג אותי.
שמישהו יבוא עכשיו ויגיד לי את זה!!!
לפני 17 שנים. 18 בדצמבר 2007 בשעה 18:12
