בובונת מחפשת

תגיעי ל.... בשעה שש , אני צריך שעון מעורר לשעה שבע , והשיחה מתנתקת לפני שאני מצליחה להגיב.

רצה מהר כדי לא לאחר. הדלת סגורה וחשוך בפנים.
לוחצת על הידית ונכנסת פנימה בשקט , על קצות האצבעות.

חשוך , קר , ושקט שמופר רק מנשימות קצובות.

פושטת במהירות ובשקט את החצאית והחולצה ונעמדת מתוחה, מנסה להסדיר את הנשימה.

עוברות להן 20 דקות וכבר כואבות לי הרגליים.
עוברות להן 30 דקות בעצלתיים ואני מרגישה שחייבת להזיז את עצמי, אבל אי אפשר.
עוברות להן 40 דקות ואני מתה לפיפי אבל אי אפשר.
עוברות להן 50 דקות ואני מתחילה להרגיש שהרגליים כבר נרדמו והשלפוחית זועקת.

עכשיו כבר סופרת כל דקה שעוברת וכל שנייה, מחכה בציפייה דרוכה, לא לאחר , לא לפספס.

עוד עשר שניות , תשע.... אחת , והשעה בדיוק חמש דקות לפני שבע.
מתקרבת במהירות למקום שממנו שומעת את הנשימות , מורידה את השמיכה בעדינות , מגששת עם הידיים בזהירות ומוצאת אותו.
מתכופפת לעברו , מכניסה לפה , ומלקקת ,מרגישה אותו הולך ומתעצם .....ו.... הדקות הולכות ומתקצרות ותיכף כבר שבע , מגבירה את הקצב ומגבירה והנה כבר שבע ועוברות כמה שניות נוספות ואני נהיית היסטרית ..וזהו , נגמר.

ואתה קם מציץ בשעון ואליי ואומר לי בחצי החיוך המסוכן שלך...חצי דקה איחור, נצטרך לכוון אותך קצת , השוט אליי!